והופס, צללתי אל תוך מערבולת צבעים, שניתקה אותי ממציאות חיי
העכורה.
בת 27 אני, בת 27 ועדיין לבד, עדיין מפנטזת עליו, אהבת
נעוריי.
שנים לא שמעתי ממנו, אבל ידעתי בליבי שיבוא יום והוא ישוב
אליי, ונחייה "באושר ובעושר עד עצם היום הזה", כמו באגדות
הילדים.
אני מרגישה דחיפות קלות, רכות, נשיפות על עורפי.
אני מתעוררת ורואה אותך רוכן מעליי, זוהר ומדהים, בדיוק כמו
ביום בו ראיתי אותך לראשונה, לפני 13 שנה.
חייכת.
נישקתי אותך, נשיקה שייחלתי לה 13 שנה.
כל הרגשות שלי צפו וחזרו.
"אני אוהב אותך, ואני בחיים לא אעזוב אותך יותר", הבטחת.
רציתי לענות שגם אני אוהבת אותך, אך פתאום נשמע צלצול קולני.

יד שעירה חבקה את מותני, השעה הייתה כבר 6:00.
התלבשתי בזריזות.
"שונאת להירדם באמצע העבודה!", מילמלתי.
לקחתי את הכסף שהיה מונח על השולחן
ויצאתי.