כן. זה קורה לפעמים, ששונאים אותך. במקרה שלי גם העיפו אותי
מהבית. גליה נפרדה ממני בבכי מזוייף וזרקה אותי החוצה לרחוב.
כל הלילה שכבתי שם בגשם, בטינופת. למה? למען השם, למה הם היו
צריכים להרחיק לכת עד כדי כך ולזרוק אותי מהבית? בגלל שאני
מגעילה ומלוכלכת? בגלל מה שקרה עם הרגל שלי? הרגל השבורה זה
אשמתה של גליה!
זה קרה כששנינו עוד היינו די קטנים. אנחנו שיחקנו בחדר, ופתאום
גליה קפצה עליי והתחילה להרביץ לי כמו איזה משוגעת. סתם ככה.
אף פעם לא שמעתי על מישהו שנזרק מהבית רק בגלל רגל שבורה...

בבוקר הגיע אוטובוס גדול ואסף אותי מהרחוב. הנהג דווקא נראה די
נחמד, אבל הוא לא הוציא ולא החליף מילה עם אף אחד כל הדרך. רק
שתק, כמו כל האחרים שהיו איתי באוטובוס. שקט.
עצרנו בהמון תחנות בדרך, עד שסוף-סוף הגענו והאוטובוס עצר. הם
הורידו את כולנו ופשוט זרקו אותנו שם. את כולנו.
המקום הזה, איפה שיש בו כאלה כמוני שאנשים הפסיקו לאהוב אותם.
נשארים שם להרבה זמן, הרבה פעמים גם נשארים שם לתמיד, אלא אם
כן בא יום אחד איזה משוגע לקחת אותך. זה כמעט ולא קורה אף פעם,
רק לעיתים ממש נדירות, ככה מאיה אמרה לי. את מאיה פגשתי לפני
שכל זה קרה, עם גליה בתחנת אוטובוס. גם נועה, הילדה שהייתה עם
מאיה, הייתה מאוד נחמדה. אני תמיד אזכור אותן.

טוב, זה בערך הסיפור שלי. אפשר לומר דכאוני ועצוב. יכול להיות
ששמעתם פעם שדבר כזה קרה לחברים שלכם, אבל אני בטוחה שזה אף
פעם לא קרה ולא יקרה לכם, כי אתם ילדים רגילים.
אתם אף פעם לא תוכלו לדעת איך דבר כזה מרגיש.
אתם אף פעם לא תוכלו לדעת כמה זה כואב להיות בובה,
כמוני.