טיפת דם זלגה על פניה...

דרך האף הקטן והסולד שלה ועל השפתיים המלאות, שעד לא מזמן היו
אדומות כמו ורד בשיא פריחתו וכעת היו ספק לבנות ספק כחולות...
מה שבטוח הורד נבל... טיפת הדם הקטנה והעקשנית המשיכה לזלוג
משאירה אחריה שובל אדום המזכיר במעט את שפתיה... כמו שהיו
פעם...

לפני שהכול התחיל...

היא זלגה על צווארה ומתקדמת לאט לאט לעבר שדייה...
שם היא עוצרת...

עיניה עדיין פתוחות, כחולות וקרות וכל כך חסרות הבעה... הוא אף
פעם לא ראה את העיניים האלה, העיניים שתמיד צוחקות, תמיד
אוהבות... העיניים שעכשיו כל כך רחוקות, כל כך לא שלו...

כל כך לא של אף אחד עכשיו...

אולי של אלוהים... היא תהיה מלאך יפהפה... מושלם... כמו שהייתה
כשהייתה חיה...

גם עכשיו היא מושלמת... אפילו כשעורה כבר מקבל גוון כה לבן כה
חולני, ועדיין היא כה יפה וכה מושלמת.

אבל למה? הוא שואל את עצמו והוא לא מוצא תשובה. אין תשובה
לשאלה כזאת...

אפילו לא לאלוהים...

ואלוהים יודע הכול הרי... ואלוהים סולח ואולי הוא יסלח גם
לו... אולי הוא יבין שהוא היה חייב...

חייב שתהיה שלו...

הוא לא יכול היה לוותר עליה... היא התאימה לו כל כך...

היא הייתה מה שכולם מחפשים.

אהבת אמת.

אותה אחת שאיתה הוא רצה לבלות את שארית חייו... אותה אחת
ששוכבת עכשיו בשמלת קיץ לבנה קצרה ותחתון לבן תואם... היא תמיד
התאימה את הלבנים שלה לבגדים... זה היה חלק מהמושלמות שלה...

עכשיו היא כה יפה, כה קרה... השמלה מתחילה להתכסות בכתמים
אדומים אדומים כמו דם.
דם שלה.

הוא הביט עליה, עדיין לא מאמין. הוא בסך הכול רצה את הטוב
בשבילה... את הטוב ביותר...

הערב הראשון עבר במוחו כמו סרט אילם בשחור לבן...
היא עומדת מולו כה יפה, כה מוכנה, לבושה בגופיה פשוטה ולבנה...
היא מחייכת.
החיוך שלה כה מתוק, כה תמים.
הוא ניגש אליה, מחבק אותה, שואף לקרבו את ריחה המתוק הרך
כמוה... הוא מנשק אותה. היא מגיבה בנשיקה, והוא בשמיים...
הוא חיכה כל כך הרבה זמן לזה.
הוא חיכה לזה כל חייו.
והיא שלו.
שלו כמו שלא הייתה של אף אחד מקודם.
שלו בפעם הראשונה בחייו.
בחייה.

וזה הלילה הכי מושלם בחייו... הלילה שלו ושלה... הלילה
שלהם...

צופר של רכבת מחזיר אותו למציאות... לגופה חסר החיים של מי שעד
לפני שעות אחדות היה שלו, בדרך הכי שלו שאפשר לדמיין... הוא
מביט עליה, מנסה לדמיין מה עבר לה בראש כשהוא כיוון אליה את ה
m16 שלו.

הוא איבד שליטה.
וזה היה כל כך קרוב.

על מיטתה המוכתמת בדם עדיין מונחת מחברת ההיסטוריה... כנראה
התכוננה לבגרות בהיסטוריה כשהוא נכנס לחדרה בערב הקודם... גם
המחברת מוכתמת בדם שלה.

גם המחברת היא הוכחה לסוף...
לסוף של הכול.

לסוף של אהבתם, אבל בעיקר לסוף שלה... הוא לא מנסה להתחמק, הוא
יודע שהוא יצטרך לעשות את זה מתישהו... אבל הוא מנסה לדחות את
זה עוד קצת... עוד מבט אחד בפניה... בגופה.

מחשבותיו מעבירות אותו שוב לאותו ערב מושלם... הערב נגמר ושוב
מגיע הפרידה.

הוא חוזר לצבא לאוהלים, למפקדים המעצבנים וללילות הארוכים שבהם
הוא חושב רק עליה ומדמיין אותה שוב שלו, ושלו בלבד... היא
חוזרת לחברים ולחברות לבגרויות ולבצפר ולשאר הדברים הפשוטים,
שהם חלק מסדר יומה התמים והפשוט... הקניות, החברויות,
המורים... אבל גם היא חושבת עליו... בשיעורים... בהפסקות...
המחשבות שלה נודדות לאותו בסיס במרכז הארץ, לאותו אדם שהיא לא
יכולה בלעדיו...

ויש לה מלא מחזרים.
והיא לא רוצה אף אחד. רק אותו.
הוא היה הראשון שלה.
היא לא שאלה אותו, אבל היא ידעה שהיא לא הייתה הראשונה שלו.

וזה בכלל לא הזיז לה... ואפילו זה היה יתרון, כי הוא היה כה
עדין, כה טוב, והיא כה נהנתה...

היא אהבה אותו, כן, היא אהבה...

אבל זה קשה, קשה מאוד... ולחברות יש חברים מהכיתה, מהשכבה, והן
מבלות איתם כל דקה פנויה...

אבל היא לא.
היא איתו רק במחשבות .
רק מחכה שהוא יחזור הביתה...

היד שלו עוברת בשערות שלה... הן היחידות שעדיין נראות כמו
שנראו פעם.

היחידות שלא הפכו את צבען לצבע חולני, לבן-כחול.

לצבע המוות.

שערות ממשיכות לגדול זמן קצר אחרי שהבן אדם מת... הוא נזכר
בשיעור ביולוגיה בתיכון... השערות שלה אולי ימשיכו לגדול, אבל
היא לא.

היא תישאר באותו גיל יפה ומתוק.
18.

והיא לא תגדל יותר... היא לא תזדקן, לא תתכער, לא תחלה.
ובעיקר לא יהיו לה עוד מאהבים.
הוא יהיה הראשון והאחרון שלה.


היד שלו מטיילת על גופה כמו שהיה עושה פעמים כה רבות כשהיא
הייתה ישנה...
כשהיא הייתה חיה...


סוף השנה מתקרב.
סיום הבגרויות כבר נראה באופק.
הקיץ מתקרב.
המכנסיים מתקצרים
ונשף הסיום עומד בפתח.
היא רצתה אותו שם, והוא רצה להיות איתה, אבל הוא לא יוכל...
מבצעים ארורים...
והיא יוצאת לקניות ובוחרת את השמלה הכי יפה שכסף יכול לקנות,
שמלה כה פשוטה, אך עם זאת כה מושכת וסקסית....
שמלה בצבע ורוד פנינה עם מחשוף קל... שמלה צמודה, שמדגישה כל
כך טוב את כל החיטובים הצעירים והמושלמים שלה...


היא מודדת את השמלה לפניו.
והוא מוקסם.
ואז היא מורידה אותה, והם אחת של השני בפעם האחרונה...


הוא ניגש לשידה שלה.
על השידה תמונה שלהם יחד מחובקים.
היא מחייכת אליו מהתמונה, הוא מחייך אליה בחזרה.  
הוא כבר מתגעגע לחיוך הזה.
הוא מציץ בשעון, כבר עברו 12 שעות.

12 שעות הוא ישב שם מביט עליה, נזכר, בוכה... הוא מרים את
הטלפון


ומחייג...
"שלום, אני רוצה לדווח על רצח..."
השפופרת נופלת מידו.
עכשיו זה באמת נגמר.

היום של הנשף מגיע.
שיחת טלפון אחרונה.
הכול יהיה טוב... הוא יתגבר... היא נשמעת שמחה...
שמחה מידי, לטעמו.
"את הולכת עם מישהו?"
שתיקה.
"אני שאלתי אותך שאלה... תעני לי"
"... כן... אבל הוא סתם... הוא ידיד... אתה מכיר אותו, קוראים
לו עופר... גם לו אין בת זוג"
"לך יש בן זוג"
"למה אתה לא מבין אותי??? זה היום שלי... אני רוצה ליהנות, מה
איכפת לך? אתה יודע שאני אוהבת אותך"
"אולי תבואי לבקר אותי?"
"אל תהיה מצחיק...צחוקה נשמע מעבר לקו כה רחוק, כה מסתורי
...נדבר בסופשבוע... אני הולכת להתלבש. ביי, חמוד"
"ביי..."

הלוואי שלא הייתי כזה קנאי... הלוואי ויכולתי לבטוח בה...
אבל המחשבה עליה בזרועות אחר משגעת אותו.
הוא עוזב את הבסיס...
שילכו החוקים האלה להזדיין.
אולי הוא עוד יספיק לפגוש אותה לפני שתצא.
הוא נכנס לחדרה.
היא עוד לא התלבשה, היא עדיין לבושה בשמלה לבנה... היא עוד לא
החליפה בגדים...

הוא מתגנב מאחוריה.
היא מסתובבת מחייכת. היא כה שמחה.
"הצלחת להגיע"
"כן..."
"מה קרה... אתה נראה חיוור"

הוא לא זוכר כלום... הזמן נעצר... צווחה קלה נשמעת ברקע.
אבל הוא כבר לא זוכר כלום.
ופתאום בום.
בום נורא.
ודממה.
דממה הרבה יותר נוראה מכול רעש.
דממת מוות.

הטיפה ממשיכה לזלוג, שובל הדם מתארך.
ברקע הוא כבר יכול לשמוע את סירנות המשטרה.
הוא צריך לסיים מה שהתחיל.
עוד בום נשמע.
הכול מתערפל.
עיניו נעצמות.
היא הדבר האחרון שהוא רואה.
הדרך הטובה ביותר למות.

"רצח והתאבדות על רקע רומנטי"
זועקות כותרות העיתונים, אבל הוא מחפש אותה...
ולא מוצא.
איפה היא
ולמה חם פה כל כך, לעזאזל...?
אלוהים הרי סולח לכולם... לא?