היא הייתה ילדה טובה, טובה יותר מידי.
כול מה שביקשו ממנה היא עשתה, כמו ילדה טובה, כשהרביצו לה היא
פשוט עמדה ללא כול מעש. היא לא החזירה מלחמה, פשוט ספגה את
המכות.
כשהיא גדלה להיות נערה כבר לא היו מכות, אך היא הייתה החברה
הכי טובה שאפשר לבקש. היו קוראים לה 'פסיכולוגית' לכול מי
שהייתה בעיה היא הייתה מוצאת פיתרון תוך דקות, היו לה חברות
טובות היא הייתה מדברת איתן על הבעיות שלה, אך אף פעם לא באמת
סיפרה להן מה באמת מציק לה.
הוריה נתנו לה כול מה שהיא ביקשה, חוץ מדבר אחד, שאותו אי אפשר
ללכת ולקנות בחנות, הם לא נתנו לה אהבה. שזה היה הדבר הכי חשוב
לה. זה כול מה שהיא ביקשה.
אימה תמיד הייתה אומרת לה שנמאס לה ממנה והיא מצטערת על זה
שהיא הולידה אותה. אחרי כול משפט כזה היא כול כך התפללה
שאלוהים ייקח את אימה כבר למעלה, אך הצטערה על זה אחרי 2
שניות.
אומרים שכשילד לא מקבל אהבה מההורים שלו אז הוא לא יעביר אהבה
לילדים שיהיו לו, הוא לא ידע איך להעביר את האהבה.
היא פחדה להביא ילדים לעולם, כיוון שהיא לא יודעת איך לתת להם
אהבה, היא לא רצתה שהילדים שלה יסבלו ממנה.
מה היא כבר ביקשה? קצת אהבה? זה לא עולה כסף...

היא הייתה אחת שאוהבת תשומת לב כמו כול אחד אחר, אך המעשים
שהיא עשתה כדי לקבל את תשומת הלב, פגעו בה, ובסובבים אותה.
פעם היא ברחה מהבית, רחוק רחוק, היא פשוט לא יכלה יותר לסבול
את ההורים שלה, את האחים שלה.
פעם אחרת היא ניסתה להתאבד, בלעה 15 כדורים, אך אף אחד לא ידע
על זה חוץ מהחברים שלה.
היא לא מתה כי היא בלעה ויטמינים... מסתבר.
ובפעם האחרונה היא שוב ניסתה להתאבד, הפעם היא בלעה 21 כדורים,
היה לה מזל שהיה קיים מישהו שאוהב אותה כול כך, זה היה חבר
שלה, הוא הציל אותה מהכדורים ונסע איתה לבית חולים.

היא הייתה יותר מחוברת לחברים ולחברות שלה מאשר להוריה, היה
קשה היה לה לספר להורים שלה מה שעובר עליה.

היא כבר לא יכלה לסבול את כול מה שאימה אומרת לה, היא התחילה
לשמוע הד בראש שלה, "נמאס לי ממך!" "חבל שהבאתי אותך לעולם",
ככה זה חזר וחזר בראש שלה.
כשכולם ישנו בבית היא הלכה למטבח ולקחה את הסכין הכי גדולה
שהיא מצאה, היא הלכה לחדר של הורים שלה ותקעה את הסכין עמוק
עמוק בלב.
עמוק עמוק בלב הקר של אמא שלה.