[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית יצקן
/
דמיון מודרך

הפרופסור נכנס לחדר והחווה להורים שלי להצטרף אליו. אבא הגניב
חיוך שובב, מרחיק בעדינות את כף ידי הקטנה מידו החמה ויצא
מהחדר. מאז שאני פה לא הרגשתי כאבים כאלו, הידקתי לסתות שלא
יברחו הדמעות. "אני הכי אמיצה במחלקה", שיננתי בנוקשות, "הכי
חזקה, אסור לי לבכות". שרירי נעולים, נאבקים במלחציים
דימיונים, שמרסקים את עצמותי מבפנים, מאיימים לפוצץ את איברי
הפנימיים. לא היו בי עוד כוחות, התקווה חמקה לה אט אט בדממה.

כשהכל התחיל לפני חצי שנה, הפרופסור הסביר לי על תאים רעים
שהשתלטו על תאים טובים, "הם דומים ולכן צריך להרוג את כולם,
רעים וטובים כאחד. מזל שגילינו את התאים הרעים מוקדם, אולי
נוכל עוד לעצור אותם". הייתי בת שמונה כשאמר "סרטן". לא
נבהלתי, למרות שבשביל רוב הילדים משמעות המושג הגדול הזה היא
כמילה נרדפת למוות ואני לא פחדתי, רק הפשלתי שרוולים והתכוננתי
למלחמה. המוות לא היה אופציה. אפילו עכשיו סירבתי לישר מבט
למוות. אבל הגוף, הגוף הבוגד, כל כך רזה וניבזי. כעסתי...

אמא נכנסה, עיניה אדומות מדמעות שנוגבו בכוח, מנסה לחייך, אך
הצבע אזל מפניה בשיחה הזאת.
'תהיי חזקה' אמרתי לעצמי, לא רציתי שהיא תדע שכואב לי כל כך.
מגעה העדין של אצבעותיה על שערי הקצוץ...
"10 אגורות" אמרתי, משתדלת לחייך אליה, כי תמיד הייתי גובה 10
אגורות לסיבוב על הפלומה הרכה שגדלה בין טיפול לטיפול.
"איפה אבא?" שאלתי.
"הוא מעשן סיגריה", ענתה ונשקה לי בשפתיה החמות, הרכות,
האוהבות כל כך. הרגשתי דמעה גדולה נוטפת על מצחי, קוראת לדמעות
שלי להצטרף. איגרפתי בכוח את ידי שלא אבכה, שלא...
אבא עמד בפתח, פניו לבנות, כבר לא הגבר החזק הזה, כמו חומה
גדולה שמכסה ומגנה. נראה חלש, שבור, סתם איש עצוב, מביט בי
במבט מרוקן מכוחות, מרוקן מתקווה. הרמתי בשארית כוחות אחרונים
שתי ידיים, שיחבק, שיאהב עוד קצת, רק עוד קצת לפני שיישבר
וישאיר אותי להילחם לבד. פתאום הבנתי - 'זהו, הם כבר לא לצידי.
הם עזבו, הפסיקו להאמין'. שחררתי את אחיזתי, 'הם וויתרו, אז גם
אני אוותר, אם להם מותר...

הדמעות שטפו החוצה בפרץ חד. צעקתי שכואב וצרחתי "די, נמאס!"
ובכיתי בכל טיפת כוח שנותרה בגופי הבוגדני. חצי שנה של דמעות,
חצי שנה של דקירות, טיפולים כימותרפיים, דיקורים מותניים,
הקאות, כוויות בעור, שיער שנושר. חצי שנה בכיתי בדקות האלו.
אמא ליטפה את פני, מטפטפת דמעות חמות משל עצמה כאילו שאין פה
מספיק. אבא הביט בי פתאום, מבטו השתנה, כמו הפך אדם אחר במבט
אחד, קם ויצא מהחדר. "אמא" לחשתי, "מה אמר הפרופסור?"
היא הססה, השתהתה שניה יותר מדי, הרגשתי תחושה לא מוכרת מתגנבת
לתוכי, ממלאת את כולי, מזדחלת בין כאב לכאב, פחד צר. לא, לא
מהמוות, פחדתי שנכשלתי, פחדתי שלא נלחמתי טוב מספיק, פחדתי
לפחד.

היא יישרה אלי מבט עצוב, "הגיעו התוצאות של הבדיקות האחרונות.
הספירה של כדוריות הדם הלבנות וההמוגלובין מאד נמוכה, ילדה
שלי". עצמתי עיניים וחפנתי את פני בכף ידה, 'אבא ויתר', חשבתי,
'אבא ויתר עלי, לא מאמין שאני עוד יכולה לנצח', בכיתי שוב.
"עירית", שמעתי את קולו העמוק, המוכר, רך וחזק ביחד, אמיתי
ואוהב. הסתובבתי, הוא חייך אלי, אבא שלי, עיניו כבר לא ריקות,
שוב החומה כסתה אותי, שוב הרגשתי מוגנת, אבל הכאבים, הם לא
פחדו ממנו, כאילו מתגרים בו, פעמו בכל גופי, חוגגים את נצחונם.
אבא הסתובב אל אמא ואמר לה, "אני אישאר איתה, לכי לשתות משהו,
תנוחי". באותו רגע היה קל לשכוח שהם גרושים, התייחסו אחד לשני
כל כך יפה, בשבילי, בשבילם, בשביל עוד כוח ופחות ויכוחים, מעין
שלום לצורך מלחמה.

אבא התיישב על הרצפה עם הברכיים, כך שפניו היו ממש מולי והרים
כף יד גדולה. על האצבע המורה היתה בובת אצבע לבנה, כמו מלאך.
ההפתעה התגנבה לליבי, דוחקת מעט הצידה את הכאב.
"עירית", הוא אמר בקול שקט, יציב ושליו, "תסתכלי רק על הבובה,
תתרכזי" והוא הניע אותה מצד לצד בקצב איטי. מבטי החל להזדגג,
הוא דיבר שוב ברוך, "דמייני", אמר, "משולשים, עיגולים
צבעוניים". המון צורות בצבעים מרהיבים ריחפו מעל ראשי. "תרפי",
הוא אמר כמעט בלחישה, "עצמי עיניים, תני לראש להיות כבד, את
שוכבת על צמר גפן ורוד ורך, הגוף שלך שוקע לתוכו". היה לי נעים
לרגע, אבל הכאב העקשן לא עזב, לא הרפה.

שמעתי את קולו שוב, "תנסי להיכנס לטייל בתוך הגוף שלך, תטיילי
עד שתמצאי איפה כואב לך, איך נראה הכאב?".
"כמו לכלוך שחור, שתקוע בפינות" מלמלתי במאמץ.
"תטאטאי אותו החוצה"
ופתאום היה לי מטאטא ביד, וטיאטאתי במרץ הכל. גירדתי חתיכות
עקשניות, עד שלא נשאר כלום. "תישני עכשיו, את כבר עייפה
מהמאמץ".

כשפקחתי עיניים כבר עבר הלילה, אמא ישבה לידי והחזיקה לי את
היד. כבר לא כאב והרגשתי רעב, כל כך הרבה זמן לא הייתי רעבה.
אמא היתה מאושרת והביאה אוכל. כשסיימתי, לקחו לי שוב דם.
התוצאות הגיעו מאוחר יותר, ראיתי אותם מתלחשים בצד. אבא ניגש
אלי, הרבה זמן לא ראיתי אור כזה בעיניו, שמחה חדשה. אסף אותי
אליו, ולחש לי, "הכל בסדר, כל הספירות חזרו לתקן, יצאת מכלל
סכנה".

היום הכל כבר מאחורי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"למחנות ההשמדה
לא היה שום קשר
ל 'פיתרון
הסופי' לשאלת
היהודים"



הרמן גרינג
במשפט נירנברג


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/04 1:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית יצקן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה