הם ישבו על גדות הנהר, המים היו שקטים. היא הסתכלה לעבר המים
הרגועים, הם הקנו לה שלווה רגעית למרות המתרחש בתוכה. היא ידעה
למה הוא הביא אותה לפינה הזאת. מהאוטו התנגן השיר של אהוד
בנאי, "אם לא תרצי אותי אני עוזב מיד... ונוסע להרים, אהובתי".
הלב מתפוצץ, כמה דמיינה את הרגע הזה, אין מילים לתאר את האהבה
העצומה שיכולה להינגז ברגע שהוא התחיל לדבר. אבל הקול שלו היה
מחוספס ונחנק בלי יכולת לדבר. הוא לא הוציא מילה מפיו והדמעות
זלגו מהעיניים בלי משים לב ומתוך אבדון חושים וכמיהה הם פרשו
זרועות והחיבוק הנעים אמר כל מה שמילים לא יכלו לבטא, "אני
אוהב אותך" עיניו לחשו. הוא רצה להגיד בפיו, אבל הרגע היה כל
כך שקט ושליו בנשמתו, שלא היה מסוגל להרוס אותו.

אושר עילאי, כזה אהבה שפרחה לה בשיאה. למה להרוס השושנים, שהיו
ליד הנחל, נבלו עבורם. "אני יודעת- אתה לא חייב להגיד מילה"
היא הניחה את ידה הרועדת מקור על שפתו.
"זה הפעם האחרונה שנתראה לפני הנסיעה..." היא אמרה בשקט. "אל
תדאגי לי, הבי"ח הזה שם... הוא טוב." היתה שתיקה קפואה.
"בוא לא נדבר על זה עכשיו". "בסדר". "אתה לא תיעלם לי... אתה
לא יכול" היא חשבה כמה טוב יכול היה להיות. היא הסיטה את
מחשבותיה לכיוון אחר, היא הסתכלה אליו וקלטה שכל זמן שחשבה,
שנשמה, הוא לא הפסיק להסתכל עליה. כך הם ישבו והחזיקו ידיים
מחובקים, מביטים לעבר השקיעה. זה לא היה עצב, תוגה. זאת היתה
אהבה, כי מי יכול לנצח את האהבה? אפילו לא המוות.

הערב הפך בהיר והכוכבים נצצו ברקיע. מילים בעולם לא יכלו לתאר
את ההרגשה שהתחלפה בין רגע לדאגה, מיד כששמעה שהטיסה שלו על
הבוקר, ואילו עכשיו שום דבר לא היה יכול להזיז אותה מהאדמה
הקשה. היא רצתה להישאר שם לנצח איתו, כך חולמים על ימים טובים
יותר ואוהבים לנצח, חשבה לעצמה באירוניה... היא החלה לומר
"צריך ". הוא המשיך אותה, "ללכת, אני יודע". הם עדיין שכבו שם
ללא זיע, מביטים אחד לשני בעיניים. הוא נגע בסנטרה. "תמיד
שיהיה לך קשה, תזכרי: אף אחד לא יאהב אותך כמוני, לעולם". דמעה
נפלה על לחייה והוא ניגב אותה בידו. ידו נמשכה כלפי צווארה
ושפתיו הוליכו אל שפתייה... זאת היתה הנשיקה הרכה ביותר שנם אי
פעם חשו. אור הירח... האוויר הצלול, הנהר וההרים המשקיפים,
כולם שקטים מבחוץ וצועקים מבטנם: "למה לגדוע אהבה באיבה???"

שבועיים אח"כ הודיעו לה כי הוא מת. היא הסתכלה לעבר החלון ללא
מילה, כמה יפה השקיעה, כמה הפרפר מוליך אותנו שולל ביום שכזה,
שהירח מלא והשעון מבשר על השעה המאוחרת... מאוחרת מדי, והסבל
לא הולך ודועך, והיא רק רוצה לצעוק, "תחזור אחורה - רוצה למות
איתך, לא רוצה להישאר בלעדיך!" הרגליים מובילות למקום בלתי
נודע... אל הנהר שם ישבה ובכתה... אל הנהר.  
הלב כואב, הוא לעולם לא יפסיק... על גדות הנהר שם ישבה ובכתה,
על גדות הנהר שם ישבה וזכרה כל נגיעה, מבט עצוב ואוהב... שם
ישבה על הנהר וזכרה.