נכתב ב18.1.03

היא שכבה במיטה, וחשבה...
למה? למה דווקא היא? למה דווקא לה?
בבית הספר היא מתנהגת כאילו החיים מושלמים,
כאילו אין על מה לבכות. כאילו אין ממה להתייפח.
מוקפת בחברים בשיעורים, בהפסקות.
מדברת על כל מה שלא גורם לה לבכות. על בנים, על אופנה, יופי,
טיפוח.
אבל אף פעם לא דיברה על עצמה.
תמיד חייה האישיים נשארו בגדר תעלומה בלבד לחברות הקרובות
ביותר אפילו.
אף פעם כשהייתה קטנה יותר חברות לא באו לישון אצלה,
תמיד היא ישנה אצלן, ויותר מתמיד כשהוריה נסעו מחוץ לארץ
והשאירו אותה בטיפולו.

אך היא לא יכלה לברוח, איכשהו היה לפחות לילה אחד שזה היה
קורה.
היא הייתה הולכת לישון עם חיוך על הפנים, אחרי שקראה ספר
מעניין,
ובאמצע הלילה, בערך ב-3, כמעט כל לילה,
הוא היה חוזר ממסיבה כלשהיא, מדי פעם אפילו עם כמה חברים,
מתגנב לחדרה, ומבצע את זממו.

כשהייתה קטנה, בערך בגיל 9, זה התחיל.
היא לא הבינה מה הוא רוצה, זה כאב, והיא בכתה,
צרחה, הרביצה לו, אבל זה לא עזר.
הוא השתיק אותה, ולהורים בכלל לא היה אכפת.

לאט-לאט, ככל שהיא גדלה, היא יכלה לצעוק,
אבל הוא גדל גם כן, ונהיה חזק יותר, והכי חשוב - מפחיד
יותר...
הוא איים עליה שתשתוק, שלא תספר כלום לאף אחד,
כי אם כן- הוא יהרוג אותה.

יום אחד, החליטה לספר לחברתה הטובה ביותר על המקרה.
רצתה להוציא את כל שנות הסבל.
כשחברתה באה אליה ללמוד למבחן, היא סיפרה לה.
היא הפצירה בחברתה לא לספר לאף אחד,
כי אחרת הן כבר לא יהיו חברות.
והיא צדקה.

כשהחברה התקשרה למשטרה וסיפרה להם,
והמשטרה באו לביתה של הנערה למצוא אותו,
הוא אמר לה: "הבטחתי, ואני אקיים"
וקיים.
היא לא יכלה יותר לדבר חברותיה על בנים, איפור, טיפוח ויופי,
היא לא יכלה יותר לישון אצל חברות,
היא לא יכלה יותר לצעוק,
היא לא יכלה יותר להוציא קול,
או אפילו נשימה.

היא הייתי נערה שקטה, עם חיים טובים. או כך לפחות חשבו.