ליאור קם באמצע הלילה. הוא ידע מה העיר אותו - הקור הזה, ויריב
שתמיד גונב לו את כל השמיכה. הדירה הזו פשוט קפואה, לא כמו
הדירה הקודמת שלהם - בזאת יש קור נורא!
חבל שהם היו חייבים לעזוב את הדירה הקודמת - היא הייתה קרובה
לתחנה המרכזית, והיה כל הזמן רעש של אוטובוסים. יריב שנא את
הדירה הקודמת שלהם בגלל זה, ליאור דווקא אהב אותה. היה בה חום
מיוחד כזה, היא הייתה יותר קטנה, והשכנים היו נחמדים. בעיקר
גברת מיכאלי, הזקנה שגרה מתחתם וכל הזמן פינקה אותם בתבשילים
ועוגות מעשה ידה. ומיכל וירון, השכנים מלמעלה, שהיו גם הבעלים
של הבר שהוא ויריב נהגו לשבת בו.
הוא הסתכל מחלון הדירה שהשקיף לרחוב. הרחוב היה כמעט ריק
ובקושי עבר אפילו אוטובוס אחד. היה שקט מדי וליאור כבר הרגיש
זר בדירה הזו. הוא הוציא עוד שמיכה מהארגז שהיה כתוב עליו 'כלי
מיטה', וחזר למיטה, אבל לא הצליח להירדם. השקט והקור והלבן
הזה, שכל הבית צבוע בו, שיגעו אותו! הוא קם, הלך למטבח, גישש
אחר מתג האור - דבר שלקח לא מעט זמן אחרי שהתברר לו שהמתג בצד
השני, בניגוד לדירה הקודמת שלהם.
הוא פתח את הארון, הוציא קופסא של עוגיות שגברת מיכאלי הכינה
להם לפני שעזבו, והכול מכרסם בהן. לאט, חושב איך הוא הגיע
למקום הזה ואיך יריב והוא הגיעו למצב הזה, שהם ישנים באותה
מיטה וכבר לא מדברים כמעט. ואיך הייתה להם פעם זוגיות כזו יפה,
חמה ותוססת, והיום - הם כמו הדירה הזו - קרים וזרים אחד לשני.
הוא לקח את הפלאפון שלו, והתקשר ללירון. לא איכפת לו שהשעה
שלוש וחצי, לירון תמיד ער בשעות הקטנות האלה של הלילה. ליאור,
בליין מושבע ורווק עוד יותר מושבע, שלא מסר את עצמו אף פעם
ליחסים מונוגומיים עם אף בן, ואחד שתמיד דאג להיות מעודכן
בהכל. לאחר כמה צלצולים שבהם התחרט ליאור על מעשיו, והתכוון
בדיוק לנתק, ענה לו לירון מהצד השני - "ליאור, מה קרה?"
-"כלום, אני מצטער". הוא ענה, מתחרט על שהפריע ללירון.
-"הכול בסדר?"
-"אתה פנוי עכשיו?"
-"לא ממש... עוד רבע שעה אני אצלך".
עוד לפני שליאור הספיק לומר שזה לא נורא, והם ידברו, לירון כבר
ניתק. ליאור קם  מהכסא, הלך לארגזי הבגדים, ומשך משם חולצה של
יריב. הוא לבש אותה עליו ונעל נעלים. הוא פתח את דלת הכניסה
בשקט, ויצא אל חדר המדרגות העלוב למראה של דירתם החדשה. מאותם
חדרי מדרגות צרים וישנים, צבוע בצבע אפור ולבן, ומעקה שנראה
שלא ראה צבע עוד מימיו הראשונים. הוא ירד את כל שלוש הקומות אל
הרחוב שהיה שומם, לא כמו בבית הקודם, שם הייתה תנועה בכל שעה
ביום. הוא נשם את האוויר הקריר של תחילת החורף לריאותיו,
והרגיש את אותן דקירות קור קטנות שמרגישים כששואפים אוויר קר.
ליאור התיישב על החומה הנמוכה שמפרידה בין הגינה המוזנחת של
כניסת הבית לרחוב.

-"ליאור, סגור את הדלת, נכנסת רוח פרצים!"
-"מצטער, אין לי ידיים לסגור את הדלת".
-"אני בא, הנה, תביא לי את הדברים".
אלוהים יודע איזה בן אדם שפוי בוחר לעבור דירה בשיא החורף.
הספה שליאור כל כך אוהב, נרטבת עכשיו בחדר המדרגות למטה. הרוח
מאיימת להעיף את יחזקאל, העציץ שלו, לצד השני של תל אביב. אין
לו מושג איך הוא יכניס את כל הבגדים האלה לארון של יריב. הדבר
הראשון שקונים זה ארון ענק, זה היה הסיכום לפני שליאור נכנס
לדירה בכלל.

לירון הגיע עם הגולף הכחולה שלו, והחנה אותה בדיוק מול הבית.
מדהים כמה חנייה הייתה ברחוב הזה, דבר שמסביר כמה הוא צדדי
בעצם. לירון יצא מהאוטו שלו, אוטו שכולו אומר רווק מושבע, או
אוטו זיונים. לפי הלבוש שלו, ליאור הבין שלירון כבר היה בדרך
הביתה עם הסטוץ שלו לאותו לילה, והרגיש רע על שהרס לו את הלילה
-"מצטער"...
- "זה בסדר. מה קרה? איפה יריב?"
- "הוא בבית, ישן".
- "מה קרה?"
- "רע פה. אני רוצה הביתה".
- "מה הכוונה? הבית כל כך נוראי?"
- "לא, הבית נסבל... והוא גם יותר גדול. אבל הרחוב הזה, המקום
הזה, תראה - אפילו חתולים לא עוברים ברחוב הזה! יש רק אוטובוס
אחד, ושקט פה כמו בבית קברות!"
- "ולמה זה רע?"
- "באמת שאני לא יודע, אתה יודע שאני אוהב מקומות רועשים".
- "כן, לך תבין".
- "הלוואי ויכולתי לחזור חודשיים אחורה".
- "ליאור, מה שהיה היה. יריב כבר המשיך הלאה, אז למה אתה לא?"
- "הוא לא מדבר איתי כמעט, אנחנו כמו שני זרים אחד לשני".
- "אתה צריך לתת לו זמן".

- "ליאור, כמה זמן אתה מתארגן? זה רק פתיחה של בר שכונתי, לא
איזה פרמיירה!"
- "אני בא! אין לי חולצה נורמאלית אחת בארון!"
- "ומה זה???"
- "סתם חולצה".
- "טוב, בוא. אנחנו לא רוצים לאחר למיכל וירון".

האור כבר עלה כשליאור עלה חזרה הביתה. השיחה עם לירון עודדה
אותו. הוא זחל למיטה. "איפה היית?" יריב שאל מתוך שינה. "למטה,
דיברתי עם לירון".
בוקר. בשבע וחצי, השעונים של ליאור ויריב צלצלו. יריב כבר לא
היה במיטה. ליאור קם למטבח ושמע את יריב במקלחת.
- "אתה רוצה קפה?"
- "כן, תודה".
ליאור נגש למטבח, הרתיח מים, והכין שתי כוסות קפה. יריב יצא
כבר לבוש לעבודה.
"אני חייב לרוץ". יריב שתה את הקפה בלגימה אחת, הניח יד על
כתפו של ליאור, והלך. הוא שמע את הדלת נסגרת - קם, התלבש, ויצא
מהבית.

- "יריב? אני בבית".
- "איפה היית? דאגתי לך!" יריב יצא בדיוק מהמקלחת, עטוף
במגבת.
- "הצילומים נמשכו יותר משחשבתי, מצטער. לא הייתה לי דקה
להתקשר אליך". ליאור הוסיף.
- "בכל מקרה, אנחנו נאחר להורים שלך. רוץ להתקלח". ליאור העיף
מבט בשעון. הוא הגיע מאוחר משחשב, זה לא טוב.
- "אני עף".
- "נשיקה".
-"אחרי המקלחת, כשאני נקי". ליאור צעד צעד אחורה, מתרחק מיריב.
הוא עלול להרגיש, והדבר האחרון שליאור רוצה - זה לפגוע בו.
- "לא ממש איכפת לי".
- "אחרי המקלחת".
- "טוב".

ליאור ישב בפינה פנימית בבית הקפה, למרות שזה היה יום נהדר של
תחילת החורף. הוא לא רצה שיראו אותו, בייחוד לא פה, בייחוד לא
עם איתי, שצריך להגיע כל רגע.
- "מצטער שאיחרתי". איתי הגיע, מניח את קסדת האופנוע שלו על
השולחן, ומתיישב. "מה רצית?"
- "איתי, אני יכול לעבור לגור אצלך?"
- "מה קרה?"
- "זה נגמר".
- "הוא גירש אותך? הוא אמר לך לעזוב?"
- "לא, אבל אנחנו גם לא מדברים יותר וזה מספיק סימן. הוא רוצה
שאני אעזוב".
- "תן לזה זמן ליאור, אתה פגעת בו, אנחנו פגענו בו". איתי הניח
את ידו על ידו של ליאור, וזה מיד נזכר בכל אותם רגעים חטופים
שהיו להם. במפגשים הקטנים, בבגידה הענקית, וביריב. הכאב היה
חד, כאילו מישהו צורב לו את העור. הוא משך מיד את היד מידו של
איתי.
-"איתי, זה נגמר. אני פשוט צריך מקום להיות בו, עד שאני
מתאפס".
- "אתה יכול לבוא אם אתה רוצה".
- "תודה. אני חייב ללכת, נדבר".

הם נכנסו לדירה שלהם, לא מדברים בניהם. יריב זרק את המפתחות על
השולחן בזעם, ושתק. השתיקה הזו יכלה להרוג את ליאור, הוא כל כך
רצה שיגיד משהו, שיצרח, שירביץ לו. הוא רצה להרגיש משהו - כאב,
או אולי עצב, משהו! למה הוא לא מדבר איתו???
- "יריב"...
- "אל תדבר עכשיו".
- "יריב, אני אוהב אותך"...
- "ליאור, בבקשה אל תדבר!"
הדמעות התחיל לעלות בעיניו, והבכי התחיל. הוא ביקש כאב, וקיבל
כאב. יריב תפס את יחזקאל, העציץ של ליאור, וניפץ אותו על הרצפה
בעצבים. לאחר מכן, ניגש למטבח ומזג לעצמו ברנדי שהם קיבלו
ממיכל וירון לחג. השקט יכול היה לפורר את ליאור, והוא המשיך
לעמוד בכניסה לדירה, מביט ביחזקאל זרוק על הרצפה. הוא לא ידע
מה לומר. לבסוף שאל בשקט - "אתה רוצה שאני אלך?"
- "אל תהיה טיפש. לאן תלך בשתיים בלילה?"
- "לא יודע".
- "אל תלך".
- "טוב".
- "אני אישן על הספה היום".
ליאור הרגיש פתאום רע על שלא הציע את זה - "אני אישן".
- "זה בסדר ליאור".
- "טוב, אז לילה טוב". ליאור לא ידע עוד מה לומר, הכאב היה
בלתי נסבל, והוא רצה פשוט שהכל יעלם.

ליאור חזר הביתה. הוא התחיל לפתוח את הארגזים, ולהפריד את
הדברים שלו משל יריב. הוא רצה להספיק לעזוב לפני שיריב יחזור.
לחסוך לעצמו את הכאב.

- "מצאתי דירה חדשה". יריב נכנס הביתה עם עיתון ביד.
- "אנחנו עוברים בסוף השבוע".
- "יריב, זה לא קשור לדירה".
- "אני לא רוצה שנשאר פה. כבר סגרתי הכל".
- "בסדר". הם לא דיברו מעבר לזה כלום. הם היו כמו זרים אחד
לשני. וכבר חודש עבר מאז שהכל התפוצץ לליאור בפנים.
ומאז שיחזקאל מת.

הצליל של הדלת נפתחת, הקפיץ את ליאור. יריב נכנס הביתה. "מה
אתה עושה?" השאלה הקפיצה את ליאור, שהיה שקוע באריזת חפציו.
- "אני עוזב".
- "למה?"
- "אתה לא רוצה אותי פה".
- "ואיך הגעת למסקנה הזו?"
- "אנחנו כבר כמו זרים אחד לשני".
- "אני מצטער שקשה לי קצת".
- "זה כבר מעבר לזה יריב, אני לא יכול יותר".
ליאור לקח את המזוודה שארז, והתחיל ללכת לכיוון הדלת. הדמעות
החלו לעלות בעיניו. יריב רץ אחריו ותפס בחולצה שלו, החולצה
נקרעה. יריב משך את ליאור אליו, והחזיק אותו בידיו.
- "תן לי ללכת!"
- "לא!"
- "עזוב אותי!" ליאור ניסה להיאבק, אבל הוא היה חלש יותר
מיריב, ולבסוף ויתר.
- "ליאור, אני אוהב אותך, אל תלך. אני באמת אוהב אותך, ואני לא
מוכן לוותר! אתה צריך להבין ליאור.... אתה צריך להבין. זה לוקח
לי זמן, אבל אני לא מוותר עלינו!"
הדמעות שוב הציפו את ליאור. הוא חיבק את יריב, שעדיין החזיק
אותו בשתי ידיים.

"עכשיו הכל מתחיל מחדש". יריב לחש לליאור - כששניהם שוכבים
עירומים מחובקים במיטה. "אולי אפילו נקנה עציץ חדש"...