New Stage - Go To Main Page

גיא שמש
/
ברנדה

1.
ביום שלג אימתני של נובמבר, כששמיכת עננים אפורה לא מראה כחול
של שמיים, החנתה בריג'יט ג'ונס את מכוניתה ליד בית הוריה וחשבה
שזה הולך להיות חרא של יום. כמו שקורה מידי פעם בפעם, גם הפעם
תנסה אימא היקרה שלה לשדך אותה באותו הערב לאחד המכרים העשירים
שמסתובבים ושותים שמפניה, מפטפטים ותוקעים עיניים בשדיה. אותו
חרא של חיים. מה בעצם יש לה, ומה בעצם יש לאחרים? פטפוטים כמו
חבורת תרנגולות מטילות, שתיית משקאות חריפים כדי להרוג את תאי
המוח שמביאים את הבלוז, עישון זפת סיגריות לאבך את המחשבות.
להיות בסוטול. כל הזמן. כאילו- וזה מה שבעצם אומרים לה ללא
מילים- אם את חיה בצלילות מוח, את נטרפת. כי החיים גדולים מידי
להיות במערומיהם, וזו דרך מצוינת להטריף את המוח. לכן- הם
אומרים, שוב- יש לתקוע גדרות בדמות משקאות חריפים ועישון
סיגריות כדי שהמוח לא יילך לאיבוד בריק הגדול.

בת כמה את, בריג'יט ג'ונס? לא. אל תעני לי. את בת 32. אני
יודע. מה את חושבת? את חושבת עד מתי תהיי לבד. את חושבת... מי
יאהב אותי? ירצה אותי לידו כל הזמן. את מי אני אוהב? געגועים
של אהבה... לא מרגישה לאף אחד. אהבה, סופר יקר, היא כמו מגדל
בים טירוף החיים. דמיין לך אוהל בלב המדבר. ודמיין שיש סערת
חול במדבר. האוהל מתנדנד. מוט מרכזי אחד מחזיק את האוהל.
והאישה... אשת המדבר... היא מחזיקה את המוט כדי שהאוהל לא
יתמוטט ברוח. עכשיו הבט וראה: המדבר=חיים. הרוח=מודעות עצמית.
האוהל=בנאדם. המוט המרכזי=נשמה. האישה שמחזיקה את המוט=אהבה.
זה כל הסיפור. בלי אהבה האדם מתמוטט לאט. אין דבר שיחזיק את
המוט שלו בסערת המדבר. אז כן, סופר יקר, אני רוצה אהבה. כדאי
שתדע את זה, אם אתה רוצה לכתוב אותי.

היא נכנסת לבית הוריה, ושוב אימא שלה מפטפטת. ["אני אכיר לך את
דארסי. הוא עו"ד עשיר. משגשג, כמו שאומרים. משגשג... מילה
מוסיקלית. כמו המילה בקבוק. את יודעת למה לבקבוק קוראים בקבוק?
כי כשמוזגים זה עושה בו-קו בו-קו בו-קו. מילים המצאנו לנו...
דארסי היה נשוי לאישה יפנית, אבל הם נפרדו. היפאנים, גזע
אכזר."]
שיהיה דארסי, חושבת בריג'יט. אולי ייצא מזה משהו. אולי לא. אבל
כשאישה בודדה היא הופכת לחלשה. היא מוכנה להכיר את כל מי שירצו
להגיש לה לשולחן. את דארסי אוכלים עם מלח או פלפל שחור? בקרוב
נדע. בקרוב.

"הכנתי לך שמלה יפהפייה." אומרת אימא. "העו"ד העשיר עשיר הזה
פשוט ימות עלייך."
[אני מעדיפה אותו חי.]

2.
ובערב. במסיבה. היא יוצאת לחדר האורחים לבושה במה שבעיניה היה
שטיח. אריג גס בעל גוונים אדומים פסיכידליים. למה היא תמיד
צריכה ללבוש את מה שאימא שלה אומרת לה ללבוש? היא כבר בת 32.
ילדה גדולה לכל הדעות. האם בגלל שהיא פנויה זה אומר שהיא עדיין
ילדה קטנה? אימא תלביש אותך. אימא תפנק אותך. חסר לך פחדים?
אימא תיתן לך קצת. רק תהיי ילדה טובה. איזה חרא...

ומי מאיר לה פנים וצועק: "הנה בריג'יט הקטנה שלי!"? הדוד אד,
כמובן. הוא לא דוד אמיתי, רק ידיד משפחה. אבל הוא מתעקש שהיא
תקרא לו "דוד". ומה היא עושה? בדיוק את זה. ולמה? כי היא עושה
את מה שמצפים ממנה. ככה זה בחוג המשפחה.
"היי, דוד אד." היא אומרת.
"בואי תדברי אל הדוד שלך." הוא אומר ואוסף אותה אליו. ידו נחה
כמובן על ישבנה. דוד או לא דוד?
"על מה אתה רוצה לדבר?"
ומה הוא עונה? את השאלה האימתנית ביותר לפנויה: "איך חיי האהבה
שלך, בריג'יט הקטנה?"
מה עונים על דבר כזה? קודם כל הוא שאל איך הם חיי האהבה שלה,
כאילו הם כבר קיימים. ולמה היא חייבת להיות "הקטנה"?
"חיי האהבה שלי בסדר גמור, דוד אד." היא עונה ומרימה כוסית
שיכר לאות הדגשה. אבל היא יודעת... היא יודעת שדוד אד קולט את
ההבעה העגומה מתחת לחזות המשועשעת.

"אין אף אחד, מה?" הוא עונה, וטופח על ישבנה. "יהיה. יהיה."
והוא מתרחק. וכבר אימא שלה חוטפת אותה כדי להכיר לה את הדארסי
הזה.
"בואי, בריג'יט... הסיגריה שלך הורגת אותי."
היא רואה את גבו של דארסי וכל מה שמאחור. מאחור זה נראה די
מבטיח... לא גבוה מידי. לא נמוך מידי. לא שרירי מידי. ובוודאי
שלא כחוש מידי. תספורת קצרה. תספורת טובה... מי הספר? זה משנה?
הספר, יהיה אשר יהיה, מספר בוודאי רק גברים. ככה זה עם ספרים.
הם מספרים בדרך כלל או רק גברים או רק נשים. לך תבין. מה קורה
לה? מה אכפת לה מי הספר שלו? הו, בריג'יט היקרה, ככה רצות
המחשבות כשאת לפני דלת שעומדת להיפתח?

והיא מאפפת סיגריה. נושפת עשן. מרגישה כל כך קטנה. כל כך
מכווצת. היא שונאת מצבים כאלה. אבל אולי הדארסי הזה הוא האחד?
אימא שלה קוראת לו והוא מסתובב. פנים די יפים. נחושים.
רציניים. אולי זה הוא ש... ואז עיניה נחות על הסוודר שלו.
במרכזו רקום ראש אייל ענק. טוב, אולי לא. טיפוס שלובש חולצה
כזו הוא לא הטיפוס שלה.
"דארסי," אומרת אימא. "תכיר את בתי בריג'יט. בריג'יט- זהו
דארסי. עו"ד מצליח." [היא עושה עצמה כאילו לא סיפרה לה זאת
כבר.] "תכירו, תכירו, אני לא אפריע לכם." ואימא, ברוב חוצפתה,
הולכת, ומשאירה את בריג'יט בגוב האריות.

"שלום לך..." מדברת בריג'יט. סביבה הילה של עשן סיגריות מחניק.
בידה כוס שמפניה. חיוכה מנסה להיות משועשע, אבל מפגין חוסר
ביטחון.
"שלום." הוא עונה. קר. חד. חסר נשמה. לא רוצה להתקרב. למה? מה
חסר לי? היא חושבת.
"שמת לב שאנחנו לפני השנה החדשה?" היא אומרת. "מה אתה מאחל לך
לקראת השנה החדשה? אגיד לך מה אני מאחלת לעצמי. לשתות פחות. זה
חשוב. אתה יודע שכל לגימת יין הורגת עשרת אלפים תאים במוח?
קודם כל מתים תאי העצבות. לכן נשפך לבנאדם חיוך אידיוטי על
הפרצוף. אחר כך תאי הזיכרון. אבל את הממזרים האלה קשה להרוג.
ואחר כך מה? בטח תאי השכל. וזה רע מאוד... לכן אני רוצה להפסיק
לשתות לגמרי. טוב, בעצם אמרתי, לא לגמרי. פה ושם. אתה יודע.
בשביל הבלוז. וגם, כמובן, להפסיק לעשן. וזה לגמרי. אתה יודע מה
הזפת עושה לריאות? הריאות עשויות משקיקים קטנים כמו בתוך פלח
תפוז. הזפת מפוצץ אותן. כן, בנאדם. בום! לכן וגם הייתי רוצה
לרזות קצת. אתה חושב שיש לי בטן? אתה יודע שבירה משמינה? כן,
מאוד. אז אתה שואל למה אני מחזיקה משקה וסיגריה בוערת? אני
אמורה גם לדבוק במשאלות שלי, נכון. כמו שאומרים: דבר לא יעזור
לך, אם לא תעזור לעצמך. יהיה בסדר. אז מה אתה מספר?"

דארסי הזה מביט בה במבט חד כאילו היא היצור המוזר ביותר בעולם.
ואז אומר: "יהיה בסדר." והולך. מפלה, גבירותיי ורבותיי, שכנים
וחברים, עבדים ואדונים. מפלה גדולה. אבל היא לא ציפתה להרבה.
נכון. הרי, אתם הרי ראיתם. יש לו ריקמה של ראש אייל על הסוודר.
אז היא הולכת ומוזגת לה קצת קארי בצלחת. זו מסיבה או לא? למי
אכפת אם היא פישלה עם איזה גבר? בטח שלא לה. עכשיו דארסי הזה
בכלל לא יודע שהיא מאחוריו, ליד שולחן הכיבוד. הוא שכח ממנה
לגמרי. עכשיו אני אספר, ברשותך, סופר יקר, את מה שקרה. מישהו
ניגש אל דארסי ושאל אם הוא רוצה שהוא יכיר לו אותי. ואז דארסי
אמר: "אם אני ארצה להכיר אחת שרק מרחמת על עצמה כל הזמן ונעה
כמו מסטולה בתוך עשן סיגריות ואדי אלכוהול, אני אודיע לך."

בלב הולם למשמע הדברים כף האוכל רעדה בצלחת. הוא הסתכל וראה
ששמעתי, אבל לא אמר דבר. לא היה אכפת לו. אני ניסיתי להיות
קלילה. כשליבי מפרכס על העלבון, מזגתי קארי ואמרתי: "זה קארי
טעים מאוד. יאמי. אני אוהבת קארי." וכך מזגתי לי עוד קצת קארי
וחציתי בין שניהם כדי להירגע ולאכול בשקט. אבל אז נמתח הזמן
כמו גומי על רוגטקה. ומי נורה מהרוגטקה אל צומת דרכים בחיי של
מודעות עצמית למצבי העלוב? אני. גבירותיי ורבותיי, ליבי נשרט.

3.
ערב ממוטט על פני גלקסיה אינסופית. היא שוב צפתה במלחמת הדמים
של "חיזור גורלי" עם גלן קלוז ומייקל דאגלס. שוב יורים בקלוז
במקלחת. חור מאדים נפער דרך בגדיה. היא לא שווה כלום. היא סתם
נאד במים כשאף אחד לא רוצה אותה. אז שוב היא החברה הטובה ביותר
של הוודקה. שותה את נשמתה. בדרך לבאר בלי תחתית שם רק קול אקו
מהדהד כל הדרך בנפילתה פנימה. וסיגריות, כמובן. שוב. זפת זפת.
ישר לריאות שם אין כלום מלבד לשחור מוחלט של... איך קוראים לזה
על העטיפה? עטרן. שיהיה.

כשיש שיר מיואש ברדיו היא שרה לתוך עיתון מגולגל את כל נשמתה.
בתנועות ידיים רחבות. במלוא נשמתה. משהו ישתנה פה? בינתיים יש
אי של ייאוש בלי עבר ועתיד. קוס אמו העולם הזה. העיקר שיש
מנגינה.

4.
כשג'ון יוצא מהמעלית הוא נראה כמו ברדלס או טיגריס או משהו
כזה. כולו בטוח בעצמו ומשחר לטרף. בדרך למשרדו השקוף המוקף
זגוגיות כולם מביטים בו. הוא מנהל הסניף של בית ההוצאה "רימון"
ומתנהג כיאה למעמדו. בריג'יט ג'ונס היא אחת מהמזכירות הקטנות
שעושות את העבודה הקטנה של בית הוצאת הספרים "רימון". לעיתים
מסתובב בסביבה המנהל הבכיר, ששמו מר פיצהרברט. אבל בריג'יט
קוראת לו בליבה, [רק בליבה, אלוהים.] מר ציצהרברט, כי הוא נוטה
לבהות לעיתים קרובות בגבעות שיוצרים שדייה על הבד.

בוקר טוב למנוול ולקוף. הנה היא מגיעה לעבודה ומתיישבת מול
המחשב. מחשב מחשב, אתה רק מכונה. אני עובדת עם מכונה, רבותיי.
זה לא הופך דומה לפועלת ייצור? אבל כשהיא מדליקה את המחשב,
מופיעה לה הודעה שאומרת שיש לה הודעה. טוב, הודעה שאומרת שיש
הודעה אחרת זה משהו חדש. מה זה יכול להיות? מי שלח לקומפיוטר
שלה הודעה כדי שהיא תקרא בו? היא מקישה ומגלה בכותרת שעולה
לפני ההודעה עצמה שזה מג'ון. "הנידון: בעיית תפעול חמורה."
אלוהים אדירים! אלף פעם אלוהים אדירים! מה זה יכול להיות?

היא מקישה לגלות את התוכן ומגלה לתדהמתה הודעה בנוסח זה:
"לגברת בריג'יט גונס. אני רואה שלא הבאת את השמלה שלך, זו
הקטנטנה, זו החצופה. האם שמלתך בחופשת מחלה? אם כן, אז כדאי
שתטפלי בה היטב ותתני לה את התרופות הדרושות. אני מתגעגע לשמלה
זו. ג'ון."

מה זה? מה הוא רוצה? נראה שהוא מהתל בה. משתעשע איתה. האם הוא
בא לצחוק עליה או לצחוק איתה? היא מביטה בו. הוא מדבר בטלפון,
רגל על השולחן. כולו מלא ביטחון בעצמו. יונק מסיגריה מעלה עשן.
הוא רוצה קצת בדיחות בנוסח בריג'יט? למה לא. היא כותבת:

"לג'ון. שמלתי נעלבת מאוד ממכתבך בו אתה חושד שהיא חולה. ולא
רק זו, גם שאתה מטיל ספק בטיב טיפולי בה. היא לא חולה. היא רק
יצאה לבלות. היא תחזור במהרה, ולכן אל דאגה. היא מוסרת שהעניבה
שלך קצת חיוורת, ואולי היא זקוקה לוויטמינים. אבל כאמור השמלה
בסדר גמור. היא תחזור להיות על גופי ולחטב אותו. אז סבלנות,
ג'ון. בריג'יט ג'ונס."

והיא מחייכת לעצמה ושולחת את ההודעה. ואז מביטה בג'ון היושב
בתוך כלוב הזכוכית, עם אפרכסת הטלפון ביד, עם הסיגריה שלו.
והנה משהו לוכד את מבטו על מסך המחשב שמולו. היא קוראת את
שפתיו שאומרות לטלפון: "רק רגע." ואז הוא קורא שקט מאוד את
ההודעה. נראה כמו עשן בלי אש. מרים גבות לאט. מציץ בבריג'יט
משועשע. וחוזר לטלפון. הוא ראה אותה משתטה במסיבה כשהיא שרה
בזיוף שיר דיכאון קליל לבני שלושים פלוס בודדים. סיגריה ביד.
כוס וודקה בתוך מוחה מציפה את תאי המוח. אז הוא לא אמר כלום.
גם עכשיו הוא לא אומר. נראה מה ימליט הזמן. ימליט או יוליד? זה
משנה?

והזמן, כמו הגורל, אין לו סבלנות. כי הנה לא עבר זמן רב וזה מה
שקרה:
ג'ון ובריג'יט נכנסו למעלית ביחד ממש במקרה בדרך אל מחוץ
למשרד. אחת המזכירות קראה לו בקול שמישהו מחפש אותו. ג'ון לא
ניגש, הוא רק אמר שהוא יחזור אליו. ואז הדלתות של המעלית
התחילו להיסגר, וג'ון כבר פנה לבריג'יט להגיד לה משהו, אבל אז
אחד העובדים השחיל ידו ועצר את הדלתות מלהיסגר. הם שתקו והוא
נכנס למעלית. ועכשיו גבירותיי ורבותיי, חברים ושכנים, עבדים
ואדונים, עכשיו זה נוהל הבהייה המפורסם אחד בשני עם חיוך קטן
ודבילי כשאין ממש משהו להגיד למישהו שאתה מכיר. אבל אתה במעלית
איתו, ואסור לך אפילו לרגע להתנהג כאילו אתה רוצה להתעלם ממנו.
עד שהאיש יוצא, אומר "שלום" דבילי. וג'ון רוצה ממש לדבר עם
בריג'יט, אבל אז מר ציצהרברט, [סליחה, פיצהרברט.] נכנס. ומדבר
עם ג'ון כל דרך הירידה למטה. שלושתם יוצאים מהמעלית, מר
פיצהרברט הולך. ואז זה הזמן. אלים רחוקים, אתם מקשיבים? אתם
רואים מה הולך פה? ג'ון, הוד מעלתו, מדבר עם בריג'יט הקטנה.
והוא אומר:
"בריג'יט, אולי כדאי שאקח את השמלה הקטנטונת שלך לאיזה משקה או
שניים, לרענן אותה. מה את אומרת? ואגב, גם את יכולה לבוא איתה,
אם תרצי."

מה שהוא מנסה לומר זה: "בריג'יט, אולי כדאי שאקח אותך לאיזה
משקה או שניים, לרענן אותך. מה את אומרת? ואגב, תבואי עם השמלה
הקטנטונת שלך, אם תרצי."
והיא, בריג'יט הקטנה, שחשבה שתישאר בודדה לנצח, וייחלה לפחות
לרבע גבר שיהיה איתה, מישהו שייתן לה קצת חיבה, היא, עכשיו,
מתמלאת ביטחון ואומרת לו: "אולי בפעם אחרת." והולכת לה. למה?
לא בריג'יט ג'ונס תשדר שהיא קלה להשגה. לא היא תפיל את עצמה
לרגלי כל גבר שאומר לה כמה מילים. ולא משנה עד כמה הוא חתיך,
[וגו'ן חתיך.] או מבריק. [וג'ון מבריק.]

5.
יש לבריג'יט שלושה חבר'ה: שתי חברות, [סטפני וג'ניפר.]
וחבר-ידיד הומו. [צ'רלס.] איתם היא הולכת לבר השכונתי לשתות,
לעשן ולדבר. ויש להם הרבה על מה לדבר.
היא סיפרה להם שהיא צריכה ללכת למסיבה לכבוד השקת הספר
"האופנוע של קפקא" ושם יהיה ג'ון. איך לעזאזל עליה להתנהג?
[מר פיצהרברט רוצה שהיא תציג אותו לפני שהוא עולה לבמה כיאה
להוד מעלתו.]
ג'ניפר: "תתנהגי כאילו את מסמר המסיבה. תני לבוא אלייך. אל
תבואי אליהם." זה עוזר?
סטפני: [אוהבת להגיד מילים עם השורש זין] "שימי על ג'ון זין.
שיזדיין. שיראה שאת לא סתם מזדיינת. שיכבד אותך."
צ'רלס: [כתב להיט אחד בשנות השמונים והפסיק לכתוב {שירים}
כשהבין שזה מספיק לו בשביל להשיג זיונים לכל חייו.] "תשפריצי
אינטלגנציה."
עטופה בעצות אלו היא הלכה למסיבת השקת הספר "האופנוע של קפקא",
מה שהולך להיות בוודאי הספר של העשור.

6.
פלשבק:
אני מדברת בטלפון עם ג'ניפר, שחבר חדש שלה שוב עזב אותה. ואני
אומרת לה: "צריך לחתוך." כשג'ון לפתע [אני קולטת.] עומד לידי
עם דפים. אז אני אומרת: "כי אין ברירה. אם הספר לא הולך, עליך
לחתוך, הנרי. מר לונדון, כמובן שתוכל לפנות אלינו כשתגמור ספר
חדש. אין ספק שהוא יהיה טוב. אנחנו כמובן נשמח לפרסמו. תודה
לך. כן... להתראות." ואז אני מנתקת בפרצופה של ג'ניפר.
אז ג'ון עומד רגע ונותן לי את הדפים. "תדפיסי אותם במתכונת
מיזכר." הוא אומר ומתחיל ללכת ממני. אני חושבת שהכל בסדר. לפתע
הוא מסתובב: "זה היה הנרי לונדון בטלפון?" הוא שואל.
"כן." אני עונה בחיוך קורן של שקר.
"אותו הנרי לונדון שכתב את הנשר התשיעי?"
"כן." עד הסוף.
"אותו הנרי לונדון שניתח את כתבי הנרי מילר?"
"כן." אלף פעמים.
"אותו הנרי לונדון שמת ב-1978?"
[זיייייייייייייייייייין!]
"אלוהים!" הוא ממלמל. "אז הוא התקשר מהקבר!" והוא הולך.
כך זה קרה.

7.
מסיבת השקת הספר "האופנוע של קפקא". בריג'יט ג'ונס עולה לבמה.
היא קוראת למיקרופון: "אחת... שתיים... שלוש..." אבל המיקרופון
לא פועל. לכן היא קוראת בקול:
"גבירותיי ורבותיי. [חברים ושכנים. עבדים ואדונים.] התכנסנו
כאן היום כדי להשיק את הספר 'האופנוע של קפקא', שהוא בוודאי
הספר הגדול של כל הזמנים."
אבל היא רואה שהסופר סלמן רושדי גם נמצא. והוא יכול להיעלב. אז
היא מוסיפה:
"כמובן שספריו של סלמן רושדי שנמצא עמנו גם טובים."
ומה עם סטיבן קינג שגם נוכח?
"וכמובן שגם ספריו של סטיבן קינג טובים מאוד."
סטיבן קינג מחייך.
"ועכשיו אני אקרא לבמה את מר..."
[ציצהרברט.]
"את מר..."
[ציצהרברט.]
"פיצהרברט. הוא ימשיך מכאן."
ואז היא יורדת מהבמה ומר פיצהרברט עולה... ומדליק את
המיקרופון.

עכשיו להתעלם מג'ון. להשפריץ אינטלגנציה. אבל את מי היא רואה
כאן? את עו"ד דארסי.
"מה אתה עושה כאן?"
"באתי עם עמיתה לעבודה."
ככה קוראים לזה היום? למי אכפת... הוא נראה עדיין רציני.
אי-אפשר לדעת על מה הוא חושב. העמיתה לעבודה מתרחקת ממנו. כולה
התפעלות ממנו. כבר מתכננת חתונה.
"תוכלי להכיר בינינו?" שואלת סטלה.
[סטלה - המזכירה שעובדת עם בריג'יט, היא מעט יותר מבוגרת, ולכן
נדמה לה שהיא יותר בכירה.]
"בוודאי." עונה בריג'יט. "דארסי, תכיר את סטלה. פרה נפוחה
שחושבת את עצמה. סטלה, תכירי את דארסי. עו"ד נפוח שבלעדיו
העולם היה נראה טוב יותר."
ואז מבטי התמיהה...
אבל לא זה מה שהיא אמרה. היא אמרה:
"דארסי, תכיר את סטלה. אישה שעובדת איתי ובשבילה השאיפה לשלמות
היא המטרה. סטלה, תכירי את דארסי, עו"ד ידוע וידיד משפחה."
הם לוחצים ידיים.

היא מסתובבת בין האנשים. מה לשאול עכשיו? [זה לא נורא מה שקורה
בצ'צ'ניה?] או משהו חכם אחר. ואז סלמן רושדי שעומד לידה אומר
משהו כל כך חכם, שהיא לא קולטת מה הוא רוצה. ואז... אלוהים
אדירים! הוא שואל לדעתה... ומה שהיא יכולה להגיד זה רק: "אתה
יודע איפה השירותים פה?"

ג'ון ניגש אליה סוף סוף ואומר: "אני רואה שהבאת את השמלה
הקטנטונת שלך?"
"כן." היא אומרת.
"רוצה שאני אוציא אותה החוצה? גם את יכולה לבוא."
"בוודאי." היא עונה ושניהם יוצאים.

פלשבק:
התכוננתי למסיבה הזו במיוחד. חשבתי: איך אני אשפריץ
אינטלגנציה? [זה לא נורא מה שקורה בצ'צ'ניה?] איך אני אהיה
מסמר המסיבה. [גילוח רגליים ולבישת תחתוני סבתא מחטבות כלפי
חוץ, אך מכוערות במראם.] וכמובן גזיזת ציפורני רגליים וידיים.
ומה אני? מלכת העולם! [זה שלא משתחווים אליי, זה לא אומר.] ואם
ג'ון רוצה לצאת איתי, למה לא?

הם חזרו אחרי סיבוב לילי.
"אולי אעלה אלייך?" הוא שאל בפתח ביתה.
"לא." היא אמרה. "אגיד לך לילה טוב."
"אני לא רוצה הרבה." הוא אמר. "רק סקס בהמי ולא מחייב. זה
הכל."
היא חייכה. הוא הביט אל תוך עיניה ומשם הייתה הדרך קצרה
לנשיקה. ולמה רק נשיקה? היא מצאה את עצמה מתמזמזת על השטיח
בדירתה עם ג'ון.

"אני חייב לגעת בשמלה הקטנה שלך." הוא אמר. ונגע. ואז נישק
אותה. ואז חדל. "לא. אני חייב לגעת בה שוב." ונגע. ואז שוב
נישק אותה, וחדל. "אני חייב לראות מה יש מתחתיה." אמר וחיפש.
ואז ראה את תחתוני הסבתא.
"אלוהים!" מילמל.
"אלוהים..." היא מילמלה וניסתה לכסות את תחתוניה.
"לא... למה? אני אוהב אותם. הם... ובכן, מיוחדים." אמר והרים
שוב את השמלה.
"תגיד..." אמרה לו. "זה לא נורא מה שקורה בצ'צ'ניה?"
"על הזין שלי צ'צ'ניה." הוא אמר.

הם שכבו והטלפון צילצל.
"שלום." ענתה בריג'יט. "מדברת אלת הסקס המופרעת שנמצאת עם גבר
בין הרגליים."
"בריג'יט?" שאל הקול המוכר.
"אימא?"

8.
זה הקטע. שוכבים ועובדים ביחד. בריג'יט הקטנה, שואל הדוד אד
בדמיונה, את שוכבת עם הבוס? כן, דוד אד. אם אתה מתעקש שאקרא לך
כך. בינתיים אישה עם גבר. הנה, גבירותיי ורבותיי. בריג'יט
הקטנה מצאה גבר.

כן. "יומנה של בריג'יט ג'ונס", הסרט.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/9/04 15:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה