ביום שנוי עזבה עליתי על קו 6 כדי לנסוע לקניון, אני לא
מהאנשים האלה שהולכים לקניון - באמת. זה פשוט שרציתי למצוא לה
איזו שרשרת למסע שלה, משהו שיעזור לה לזכור אותי, אחד מהדברים
שאני הכי פוחדת מהם זה היום שבו אנשים יתחילו לשכוח ממני.
השמש להטה גבוה, כשמחכים לאוטובוס יש חום כזה בלתי נסבל שמעלה
מחשבות, הייתי שמחה יותר לקרוא לזה הזיות. בלי ששמתי לב אפילו,
התחלתי לחשוב על שגיא. כמה מתאים לי.
חשבתי על העיניים שלו מול העיניים שלי כשים ענק וכחול (שבחושך
אפילו לא רואים) מפריד באמצע. חשבתי על איך לא הייתי מסוגלת
לחשוב על כלום בגלל הפחד הע-נ-ק-י שהיה טמון בזה. מחשבה אחת
בודדה שלא נקלטת מעולם בראש, המחשבה האמיתית בכל הרגשות
הגרוטסקיים הללו (כל הכבוד לי כתבתי מילה גדולה), איך זה היה
מרגיש להיות איתו ככה. באמת, אפילו לא טכנית איך זה יגרום לי
להרגיש, כנראה הדבר היחידי שעצר את הטעות האנושית הזו היה
ההבנה המיזערית עד כמה -לא טוב- זה יגרום לי להרגיש.
וכמה שרציתי חיבוק באותו רגע, ולא ידעתי ממי לבקש.
יש משהו באוטובוסים שגורם לי להרגיש בבית, רגועה. כי גם אם אתה
ממהר לאנשהו באותו רגע שאתה על האוטובוס כבר גם ככה אין שום
דבר שאתה יכול לעשות. וזה חוסר אונים. אבל חוסר האונים היחידי
שטוב לי איתו.
אני נזכרת עכשיו לשניה בפעם ההיא שנסעתי בקו 6 עם דנה (כדי
לקנות מתנה לענבר, אני אף פעם לא בקניון מבחירה...)   והמצאנו
פולחן לאוטובוס אגד הירוק ההוא - באמת אוטובוס שאני יכולה
לקרוא לו "הקו שלי" (ושל עוד 300,000 מבקרי הקניון) .
הדבר הראשון ששמתי לב אליו שעליתי לקו היה גלי. טוב... נו, לא
באמת הראשון. הראשון היה שהנהג הדתי שמזכיר לי את דוד שלי לא
נוהג ובמקומו יש נהג מוזר כזה. אחר כך שמתי לב לערס שבחן לי
בצורה מאד לא נאותה את החזה, אז עברתי אותו יותר מהר והתיישבתי
בערך באמצע האוטובוס, זה גם למה לא שמתי לב לגלי. (פינק פלויד
-אני יודעת שזה בכלל לא נדוש- התנגן לי בראש).
כשראיתי את הערס המחשבה היחידה שעלתה לי לראש היתה על כמה ימים
קודם שהייתי עם דנה בים(הים המקולל הזה, תמיד הכל קורה בו) היה
שם איש אחד דווקא די מתוק, אבל שבכל זאת באותו רגע הזכיר לי
ערס, שניגש אליי כדי להתחיל איתי ודנה סיפרה לו סיפור שלם על
זה שיש לי חבר ושנדרתי נדר שתיקה "לא לדבר עם אף בן חוץ ממנו"
הוא באמת האמין לה אפילו חשב שאני חמודה, מצד שני לא דיברתי...
המסכן, אין בנאדם שלא יהיה בסוף אובד עצות מול דנה. היא פשוט
מלכה בלעבוד על אנשים.
רק שהתמקמתי במושב של האוטובוס קלטתי את גלי. כל אחת מאיתנו
התעלמה בצורה נורא אלגנטית מהנוכחות אחת של השניה. גלי היתה
חברה של חברה. היא לא בדיוק סבלה אותי ואני לא בדיוק... יודעים
את ההמשך? בלי אפילו לדבר איתה ידעתי שהיא נוסעת לקניון,
הסתכלתי עליה ושמתי לב שהיא צבעה את השיער. כל כך מתאים לה
לנסות לתפוס תשומת לב איפה שהיא לא הולכת - אני לפחות מנסה
לנתב את זה לתאטרון.
באמת ששנאתי אותה לשניה אפילו בלי סיבה.
זה נראה לי ממש לא הגיוני שאני כל כך כועסת פתאום. האוטובוס
עבר עכשיו ליד הבית של נוי, איפה שאני בטח אעבור בדרך חזרה אם
אני לא אהיה מאד עיפה. כמה שאני כבר מתגעגעת אליה. לנסוע ל-6
חודשים זה לא משהו כל כך פשוט, כמה שאני אוהבת אותה.
ואז חשבתי על יואל, אפילו אין לי כוח להתחיל לחשוב מה לעזאזל
חשבתי.
זה הכל מילים מילים מילים ואז כלום.
ראיתי דבורה מולי, גדולה כזו מוזרה. אני לא מפחדת מחרקים, יש
לי לפעמים גועל טבעי, אבל זהו מקסימום. אני לא מהבחורות שיברחו
בוכות וצורחות "איכס! תהרוג אותו" במיוחד בגלל שאני כל כך
הומנטרית.
דווקא די ריחמתי על הדבורה, סיכמתי איתה חוזה בלתי כתוב שהיא
לא תתקרב יותר מדי ואני לא אפריע לה - אבל החוזה לא כל כך עבד,
היא פשוט המשיכה להתקרב.
ופתאום שמתי לב מה היא עשתה, היא נגחה עם הראש בחלון בנסיון
לצאת. היא חשבה שזה הבחוץ, היא לא הבינה שזה סתם כיסוי
מפלסטיק. הסתכלתי על הדבורה הקטנה הזו ובאמת קיוותי שהיא תצליח
לצאת איכשהו עקבתי אחריה בעיניים, מחפשת לה פלט מילוט, אבל לא
היה. מתאים לבני אדם, לחשתי לדבורה, הכל צריך לכלוא...
היא בסוף עפה למעלה, מה אתם הייתם עושים אם לעוף לצדדים לא
הצליח? ונשאבה לאחד מפתחי האיוורור - משם דרך החוצה תיהיה עוד
יותר קשה, אפילו הורגת. התייאשתי בשבילה.
חשבתי על הפרעושים המאולפים בקרקס ומה שהיה כתוב על זה כאלו
מטאפורה לזכרון "אם נסמוך על הזכרון שלנו לקפוץ גבוה - הוא
יצליח" ערימה של בולשיט. חשבתי על עטיפת הפלסטיק של אבא, חשבתי
על עטיפת הפלסטיק שלי. בטח הדבורה סבלה מאובדן זיכרון חמור
מרוב ההטחות בשמשה, אולי היא בעצם עפה למעלה מתוך סחרחורת?
נהייתי כל כך עצובה פתאום, אין לי מושג למה.
אנשים מטורפים שבאים ממשפחה מטורפת לא מבינים שהם מטורפים עד
שהם מבוגרים. עד אז אתה חי באשליה שאתה החלק המתפקד במשפחה לא
מתפקדת. אני חושבת שהיום שיגידו לי שאני זקוקה לעזרה תרופתית
כמו פרוזאק או משהו כזה זה היום שאני אוותר על לנגוח על מעטפת
הפלסטיק. הכל כל כך מיותר.
האוטובוס עוצר. אני רואה את גלי יורדת בדיוק באותה תחנה איתי -
עדיין מעמידה פנים שאין לה מושג מי אני, אולי גם לי כדאי לצבוע
את השיער? סתם מחשבה. אני מרגישה חום כזה שורף ברגליים ומתחילה
לרוץ לעבר הקניון - גם כן הזיכרון שלי, שכחתי שאני יחפה.