New Stage - Go To Main Page

טל מינץ
/
הרגשה של פעם

"התגעגעת אלי?"
"הא? זאת-אומרת, מה זאת אומרת? ברור שהתגעגעתי. כאילו...
זאת-אומרת... התגעגעתי, אבל זה לא שהיה למה. לא היתה סיבה שאני
אתגעגע, לא?"
לאחר כמה רגעים הבחין הבחור כי הנערה אינה עונה, והמשיך:
"יש לי הרבה דברים על הראש עכשיו... אני לא בתקופה קלה. קשה
לי, את יודעת. את התגעגעת אלי?"
"אני עדיין מתגעגעת. שכחת ממני?"
"לא, איך אני יכול לשכוח ממך... אבל אני פשוט לא בזמן כך-כך
טוב עכשיו..."

[מתי תבין שכל הזמן הזה, בתוך כל הציניות והדיבור המטופש אליך
שכביכול נאמר בצורה הזו בכוונה, היה יותר מחצי טיפת אמת?]

"אני לא מרגישה טוב."
"מה, קרה משהו? את... את רוצה לשתות משהו? אולי כדאי שתנוחי -
כן, עדיף שאני אשאיר אותך לבד לבינתיים."
"לא... אל תלך."
"את לא מרגישה טוב, את צריכה להיות לבד."
- בדיוק ההפך...
"טוב, ביי."
"למה את כ"כ קשה?"
"קשה? אני לא קשה. אתה רוצה ללכת, תלך. אני אהיה בסדר.. אתה
יודע. סתם נמאס לי טיפה מהכל. אבל זו רק תקופה, כמו שלך יש
תקופה רעה נפשית, לי יש תקופה רעה פיזית. הנפש שלי לא חשובה
עכשיו, העיקר שלא יכאב לי."
"מה כואב לך?"
"הכל."

[כואב לי שאתה לא איתי.]

"באמת התגעגעת אלי?"
"כן, באמת."
"למה לא אמרת לי את זה קודם?"
"אני אומרת לך את זה עכשיו. זה לא מספיק?"
"אני... אני לא בטוח. אני חושב ש... שכבר עבר הזמן לזה. אני
מתכוון... אני כבר לא אהיה פה בקרוב, את יודעת את זה, נכון?"
- לא שאמרת לי את זה ישירות, אבל הבנתי לבד, כן.
"אני חשובה לך בכלל?"
"ברור שאת חשובה לי... למה את בכלל מעלה ספקות לגבי
העניין..."

[מתחילה לפחד שפיתחתי כלפיו רגשות. אולי באמת אין כזה דבר קשר
אפלטוני, לא כשהוא כך-כך הדוק. זה בטוח מה שהוא חושב עכשיו,
אוף. סעמק, הכל נהרס.]

"עזוב... אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה לחשוב יותר על
כלום. לא לקוות שיהיה לי טוב, לא לקוות שיהיה לי רע. נראה לי
שאני תכף אקיא שוב... יש לי בחילה... עדיף שתעזוב."

[כן, תעזוב. תעזוב אותי, פשוט תצא מפה ואל תחזור. אל תקשיב
לקריאות של הנפש שלי אחריך. רק ככה אני ארגיש טוב שוב.]





"את מתמוטטת לגמרי. את חייבת לנוח קצת, להרגע. אני דואגת לך
נורא לאחרונה... את נראית כאילו את לא ממש מחוברת לכל מה שקורה
פה. את בטוחה שהכל בסדר? אולי את רוצה שאני אקרא לד"ר
רוזנטל?"
"אמא, בבקשה ממך. אני מרגישה בסדר גמור, פשוט טיפה מותשת. זה
הכל, אין סיבה לדאגה."
"אולי תחזרי הביתה קצת? תתרחקי מכל הסביבה הזאת, היא כנראה מה
שעושה לך רע."
"זה לא זה... אמא, אני רק רוצה קצת שקט. כבר נמאס לי."
"ממה נמאס לך? - - טוב, תאכלי קצת מהאורז שהכנתי לך. אם את
צריכה משהו, אל תהססי להתקשר. בכל שעה."

זה לא זה... זה לא זה, חשבה הנערה. זה התחיל מהסביבה, אבל זה
נשאר לה בפנים. לא משנה גם אם היא היתה מגיעה עכשיו לדרום
אמריקה ועושה שורות כל שלוש שעות, נחה על החוף ושותה מרטיני
להנאתה, לבד, רחוקה מהכל, היא עדיין תרגיש חרא.
הנערה התיישבה על המיטה והסתכלה בראי. "מה נהיה ממך? תראי למה
הפכת... פעם עוד היו לך ציפיות מהעולם. חשבת שהוא שם רק
בשבילך, מחכה לך. העולם אפילו לא ירגיש בחסרונך עכשיו. אולי
מישהו יתאבל עלייך לתקופה קצרה, אבל לא יותר מזה. בסוף ישכחו.
איך זה קרה, איך החיים השתנו לך מול העיניים ואת עדיין חושבת
שהכל אותו הדבר?". בשלב הזה החלו הדמעות לרדת מעיניה, לאורך
לחייה הסמוקות.
"די, די. לא לבכות, זה לא יעזור... בכי אף פעם לא עוזר. תסתכלי
קדימה, יש לפנייך עוד חיים שלמים. את יכולה עוד להספיק ללמוד.
לעשות משהו עם עצמך. אולי הגיע הזמן לחדש את המנוי בספריה,
משהו שימלא לך את הזמן. אם את לא יכולה לחיות חיים מאושרים,
לפחות תנסי לחיות אותם דרך דמויות בספרים. רק ככה תוכלי להמשיך
הלאה, ע"י עיסוק עצמי. אל תתני לעצמך לחשוב יותר מדי, זה רק
יעייף אותך יותר."





"חשבתי אולי לנסוע מפה לתקופה הקרובה. לא יותר מחודשיים-שלושה,
אבל אני חייבת להתרחק. למצוא משהו שיעסיק אותי, משהו שישמור
אותי רחוקה מ... מהטלפון", היססה הנערה להשלים את המשפט כפי
שבאמת רצתה, ועל-כן השלימה במלה היחידה שעלתה לה לראש. טלפון,
אמצעי תקשורת. כן, זה מבהיר מספיק טוב מה היא רוצה.
"לפחות מהטלפון, זה המעט שאני יכולה לנסות לעשות", השלימה את
המשפט.
"מתי? לאיפה? את בטוחה שאת רוצה לנסוע לבד? לא יהיה לך משעמם
יותר, ואז כל המחשבות יתחילו בכמות יותר נכבדת?"
הילדה הזאת היא החברה היחידה שנשארה לה עוד מימי התיכון. בת
האדם היחידה שדאגה לא להתרחק ממנה עם הזמן.
"כמה שיותר מהר, ולא החלטתי עדיין לאן. אני מתלבטת, נראה כמה
כסף אני יכולה להרשות לעצמי להוציא על זה. וכן, בטוחה במיליון
אחוז. אני חייבת לנסות לראות מי אני. להיות קצת לבד - זה לא
יכול להזיק לי, אפיל..."
" - - את בטוחה שאת תסתדרי? אני דואגת לך, אני מפחדת עלייך. את
צריכה מישהו שישמור עלייך, מישהו שיהיה לידך להחזיק לך את היד.
ואם תתקעי שם, למי תתקשרי? אם תישארי שם לבד?"
"אני אמצא דרך להסתדר, מיכל. תודה על הדאגה, את יודעת שאני
אוהבת אותך נורא. תנסי להבין אותי בזה, בבקשה ממך."



"מישהו פעם אמר לי שהדבר שהוא הכי מתגעגע אליו בלהיות בן 6,
זו ההרגשה כשאמא או אבא שלו היו מחבקים אותו כי הוא הרגיש רע,
ולרגע זה היה נראה כאילו שהם יצליחו להגן עליו מפני כל דבר
שינסה לפגוע בו. אני לא רוצה לנסוע לשום מקום, אני רוצה להרגיש
ככה שוב. ככה, כמו פעם
".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/9/04 3:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל מינץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה