דנינו גבר, הכל טוב? זה מה שהיה שומע דנינו ברחוב בן יהודה,
ז'בוטינסקי, מקסימום ירקון. כי דנינו תמצא רק ברחוב הנכון,
בזמן הנכון ואם הז'קט הנכון.
הוא חייך והעולם חייך חזרה, לא היתה לו ברירה, לעולם. הגלגלים
הנכונים, הבלוק הנכון, הכל מדוד ומסודר, רק מה שקיצר לדנינו את
הקיבה והנשמה היה שני הפנתרים הזקנים שלו, אתם מבינים, דנינו
ילד זקונים שגדל בכיף ובחסד, לא ראה מינוס. פפה וממה סידרו
שיצא דנינו וככה יצא. רק שהנה גדל והם נראו לו מקומטים מגוהצים
מדי, שזיפים, חסרי פלוס.
כל מה שרצה זה לעשות כבוד, לפנק ואם אפשר לקבל מילה, חיוך
קריצה, אם אפשר לא חובה, אבל אם אפשר, רק אם אפשר.
איך מוטי אומר, פפה לא קורץ וממה לא מחייכת, הם עשו את שלהם
ואתה יכול להיות גאה, עכשיו רוצים רק שקט.
דנינו ידע בפנים שאין מצב, היה קונה 2 מלבורו למטה אחד בשבילו
ואחד בשבילה כל יום, לפעמים עד הצהריים, זה שיגע אותו. אפילו
גוזלית הרגישה שאוכלים אותו דברים..
ככה, ממשחק של מכבי, עד תצוגה של סימון ממול לא היה רגוע
והרגיש קצת, טיפה שהוא כזה חזק או שהם נהיו חלשים.
שיש בערב, דג. קנה להם 4 כרטיסים - להם למשה וחיה, סוף שבוע
דרינק בבר טיול למערות, אמרו שכבר לא בקשר וגם בטח למשה כבר
קשה במטוס. חברים 50 שנה או 70 ועכשיו לא בקשר, כמעט התפוצץ לו
המוח, לא כמעט, התפוצץ.
פתאום נזכר ביום שבו פגש את גוזלית במספרה של סימון עושה
גוונים וגבות, בגבות כבר לא יכל להתאפק ושלח את סימון עם פרח
ושוקולד.
גוזלית אהבה וגם הוא. זה היה מתאים ודנינו שיחק אותה כרגיל,
גוזלית אמרה לו אחר כך שרק בגלל הדיסקרטיות הסכימה וזה מה
שאהבה אצלו, שהוא גם חם וגם קר. דנינו לא אהב שהוא קר אבל את
גוזלית הוא אהב, מאותו יום בעצם.
אותו יום התחיל מגעיל, דנינו מיהר למכון הרישוי להוציא איזה
משאית עפר שנתקעה בלי רשיון ומשם היה צריך לרוץ למכס. יום שהיה
קטן על דנינו אבל אוניברסיטה על כל אחד אחר. בלי פפה וממה, למי
היה כוח לכל בלאגן הזה אבל מהם למד לנשום, לדבר, להקשיב (לאו
דוקא בסדר הזה).
הוא בא להתניע את המכונה ופתאום על הטמבון השחור מתרסק ילד קטן
עם שפם, דנינו קולט אותו ורץ לאוטו, "מה קורה איתך ילד? הכל
טוב?"
"אתה ערבי, תעוף מפה לפני שאני קורא למשטרה יא כלב. אני אקרע
אותך". "אתה ערבי ואמא שלך ערביה" דנינו כבר קולט את הפרצוף של
הילד מרוח לו על היד ועל הקיר אבל היד לא זזה, רק נמלים הוא
מרגיש באצבעות לא מצליח להזיז את היד, הילד כבר דמין את עצמו
מרוח קולט את דנ-דנינו מתעוות ונופל מעולף על הטמבון ועל
המדרכה. כאילו להתגרות בשטן לוחש לו לאוזן "ערבי טוב זה ערבי
מת".

דנינו שוכב ליד החלון, בהחדר, בהמקום בארץ, שוכב שם כבר 5
שנים, בקומה. תמיד אמרו שהוא מסתדר תמיד מוצא מה טוב לו, גם
גוזלית באה אבל דנינו שומע רק את הילד, מחכה לשמוע אותו עוד
פעם ואולי להתעורר. אבל מי יגיד לדנינו "ערבי טוב זה ערבי מת"?
הוא ניסה לחשוב מה שבר לו את העצבים, אם זה האמא או הערבי
המת.
דנינו גלגל הכל, טחן (כבר מה היה לו לעשות) ולגוזלית לא היו לו
אנרגיות. הוא ידע שהוא שוכב כמו מלפפון וזה עוד יותר שיגע
אותו, יצא לו שהילד לא שיקר, אמא שלו ערביה ואם ממה ערביה אז
סחבק, ערבי יהודי אבל אם סבחק ערבי יהודי אז מה עם כל הערבים
הישראליים, נהיה לו כאב ראש ואולקוס ביחד.
מהתחלה, הילד הוא ערבי מוסלמי, או נוצרי, או צ'רקסי, לא סתם,
אז הוא גם ישראלי?
ערבי מוסלמי ישראלי ועברי יהודי ישראלי. אחרי זה הוא כבר לא
יכל להתעורר, הוא נכנס ללופ. כל העולם נהיה אבטיח מוות לערבים,
לגרש את הערבים, ערבים ישראלים, ערבי טוב זה ערבי מת.
והכי גרוע, הכי חזק שדנינו תמיד היה, הזבלים האלה גם ביניהם הם
לא מסתדרים ורוצחים אחד את השני, הערבים האלה, לא יודעים להיות
עם עצמם, אז איך יחיו איתנו?
הלופ הזה במוח של דנינו העלה לו בקצת את החום ונמשך שעה בבית
לצמחים, יום אחד המכונה התחילה להבהב ולהוציא צלילי אחד רצוף,
דנינו גמר, נפטר מכל הצרות והוא אפילו לא התכוון, הוא נזכר
בבדואים...