זה היה יום שרב כזה, אבל שרב שממשיך לתוך הערב ועושה הרגשה גם
קלילה וגם מעיקה. בעצם, תלוי מה אוהבים, זה מושלם למרפסת
ולאיזה תה קר אבל אם אחרי המקלחת הקרה עדיין מזיעים אז לא
בטוח. בכל מקרה זה היה אחד מהימים האלה.
למרות שאפשר להגיד שהיה פשוט שרבי כי אם השרב נשבר בערב אז
אומרים שהיה שרב והוא נשבר בערב ובערב היה קריר, ואם זה ממשיך
אז זה סתם יום שרב, לא משנה.
חזרתי הביתה. יום חול מהעבודה ומצאתי חניה קצת רחוק, באופן
רגיל הייתי ממשיך להסתובב ולחפש קרוב אבל הפעם אמרתי 'קוסאמק,
נחנה ונעשה טיול', הרגשתי מאוד ספורטיבי וספונטני. אז באמת
חניתי ואיך שיצאתי מהאוטו הפתעתי את עצמי בעוד ספונטניות
והצעתי לעצמי לקפוץ בדרך לקונדיטוריה ליד הבית ולסופר לכמה
פינוקים שיהיו בבית, אם כבר אני עושה טיול מה ההבדל, לא?
אז באמת הטיול עבר בכיף, הלכתי באיזי, לא ממהר, מסתובב, אפילו
ראיתי איזה שתי בחורות מאוד חמודות והודתי לעצמי על היוזמה,
קניתי שתיה, עוגה, קצת ירקות והתחלתי לחזור לדירה. הלכתי גם
בקצב סבבה, בכל זאת שרב ואני לא רוצה להזיע עם כל השקיות והתיק
והז'קט מהבוקר מהעבודה. למרות שכבר פינטזתי על המקלחת והמרפסת
כי הייתי מג'ויף מכל היום.
הגעתי לכניסה, 181 ואני עולה, לא ממהר, מברך בהנהון את השכנים
בחדר מדרגות, קומה ראשונה וקומה שניה עד למעלה. בקומה השניה
ראיתי משהו מוזר בזוית העין. התקרה של חדר המדרגות בצד המערבי
פתאום הלכה בשיפוע, מה שתמיד זכרתי היה שהיא רגילה לגמרי. כל
הדירות בצד הזה נעלמו, במקומן עמד בקצה השיפוע גמד-מאבטח.
גמד גמד עם מקל-רעשן וחיוך של מליון לירות כאילו הוא בכניסה
ליורו-דיסני.
הדבר הראשון שחשבתי היה 'וואי, איזה מסכן, לעמוד פה בחדר
המדרגות, איזה ג'וב חרא משעמם'. לא הספקתי יותר מדי להרהר
כששמעתי אותו קורא לי מאחורה להיבדק. שתבינו, הייתי כבר עם
הפנים לקומה 3, חשבתי שהנהון יספיק לו, אחרי הכל אני גר פה.
אבל הוא לקח את עצמו קצת יותר ברצינות, מסתבר. בעשר הדקות
הבאות מצאתי את עצמי בבדיקה, הגמד כל הזמן ביקש ממני להתקרב
אליו ואני עם מאה שקיות ותיק ומעיל והוא עומד בקצה של השיפוע.
אני צריך להתעוות כדי להגיע אליו, רק הוא יכול לעמוד שם ולא
נעים, אנשים, מלא אנשים עוברים במדרגות והוא עושה לי פאדיחות.
הוא בודק ומסובב ומחטט וכולו עסוק בטירוף ורק אותי הוא בודק.
מרוב הכיפופים כבר התחלתי להזיע ואז סוף סוף מבסוט יותר ממה
שהוא היה קודם הוא שיחרר אותי. 'וואלה, תודה רבה באמת, שיהיה
לך ערב מתוק ושאני אראה אותך עוד אף-פעם בחיים', אמרתי לו
בעצמי לעצמי.
בכל מקרה, המשכתי להדס, הגעתי לקומה האחרונה ושום דבר כבר לא
נראה אותו דבר. קלטתי שזה לא הבניין שלי, שיחזרתי קצת את
הכניסה ובאמת עכשיו זה לא הסתדר, זו לא היתה הכניסה ולא הבנין
ובטח לא הגמד שלי.
עוד כשאני מסתכל מסביב אני קולט שהבנין הזה מצופה במכשירים
ובאורות זוהרים, כמו איזו מפקדה משנות האלפיים או מסיבת
אייטיז.
ירדתי למטה, מברך את הגמד לשלום בין כל האנשים שזרמו במדרגות.
הוא היה מבסוט ממני, למרות שהייתי עמוס בשקיות ואולי בגלל.
ירדתי למטה, הסתכלתי ובאמת זה היה 181, אמרתי: 'אולי נתרחק,
אולי הבנין מסחרר אותי', התקדמתי לכיוון הכביש ופתאום נעצר
מולי ג'יפ כחול מבריק-מבריק, כמו במצוירים, כולל הגלגלים
בחריקת בלמים. הדבר שקלטתי היה ילד סיני קטן שישב במושב הקדמי
ליד הנהג אבל הוא התקדם עוד קצת ונעלם לי מהעין.
כשהסתובבתי חזרה לבניין הסתכלתי מרחוק ובאמת זה היה בניין אחר
לגמרי, כניסה אחרת ומיליון אנשים שלא הכרתי טורחים מסביבו.
החלטתי שזו בטוח מסיבה של השגריר או משהו, לא יודע למה.
המשכתי דרומה לבניין הבא, היתה לי הרגשה ששם מחכה לי הבית,
התאמצתי לראות מרחוק את מספר הבית ולא הצלחתי, כשהתקרבתי קלטתי
181, גם הבית הזה. זה כבר נראה לי מוזר אז המשכתי עוד אחד,
שהיה גם 181. כבר התחלתי לדאוג ולהתעייף נורא. רציתי להגיע
הביתה, לשים ת'דברים, להיכנס למקלחת. כל כמה שהמשכתי דרומה
מצאתי עוד בתים שלא דמו לבית שלי עם מספר 181.
צפונה לא יכלתי להביא את עצמי לנסות, נזכרתי בגמד...