.1.
יום חמישי התחיל כמו כל פתיחה של סופשבוע רגיל, וכמובן למה שלא
יהיה רגיל. אחרי שהות ממושכת במיטה בעודי ער לחלוטין החלטתי
להוציא את עצמי מן הביצה האפלה הזו ולעלות הביתה ולבדוק מה
קורה היום בעולם החיצון, כלומר זה שמעבר לעינית הדלת בחדר
שלי.
כשגררתי את עצמי במדרגות המובילות לפנים הבית, שמעתי את אימא
שלי מציינת את השעה המאוחרת שקמתי בה. לפעמים היא עושה את עצמה
מדברת לעצמה. לפחות אני מקווה שהיא עושה את עצמה, כי אחרי
ככלות הכל סקרלט הכלבה שלי כבר זקנה וכבר מזמן לא מקשיבה לה.
אחת וחצי בצהריים, חתיכת מפסידן שכמוני, מה כבר היה לי לישון
כל כך הרבה, אפילו חלום אחד אני לא זוכר, בוב דילן אמר פעם
שאדם הוא סיפור הצלחה אם הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין
קימה לשינה עושה מה שהוא רוצה. חלום אחד אני לא זוכר אפילו.
אחרי מקלחת קלה, בעוד אמא שלי יצאה לעבודה, מצאתי את עצמי רעב
וחרמן. חגיגות הלילה של אתמול נתנו אותותיהן, אבל עם תחושת
הרעב לא הייתה לי כל כלי להתמודד, מכיוון שקמתי ללא כל יכולת
מוטורית ובטח שלא להתעסק עם סכינים או שמן רותח. אז בחרתי לטפל
ביצר החרמנות שלי.
התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לחשוב ולחפש מה אני רוצה היום.
כושיות, סיניות, שמנות, רזות ועוד אפשרויות שלא אפרט כדי שאוכל
להמשיך להסתכל להורים שלי בעיניים. כל זה היה זמין, ולי היה את
כל החשק שבעולם לצפות בהכל. ישנם מקרים בהם מרגיש אני חש עצמי
אנתרופולוג לכל דבר, הרי כמה כבר אפשר לפנטז על יפנית בלי לברר
קצת על התרבות ממנה היא באה וכמה אפשר לחלום על אורגיות בלי
לברר פרטים על יוון העתיקה.
הסיבה היחידה שיש ברשותי מחשב משלי ולאבא שלי מחשב משלו היא
פורנו, כל אחד ידע מה מחזיק ברשותו השני, אבל אף אחד לא הוציא
מילה מהפה, עד שזה סתם את כל הזיכרון במחשב ואז החלו להגיע
ההאשמות לגבי ההתעסקות הכפייתית שלי עם כפות הידיים ומוצרי
טיפוח המועשרים בלחות.
אני מאמין שאבא שלי היה מקבל את הפרופסורה מוקדם יותר אילולא
היו צצות לו תמונות עירום בין המחקרים וקולות אנחה בין תמונות
הניתוחים. אני לא מצליח להיזכר באיזה סוג מדיה בחרתי לבסוף,
שיהיה ברור לכל, אני מחשיב את האוננות לסם מסוכן בעולם ומשתמע
מכך שאני נרקומן, פורנו ג'נקי שיכול לשרוף שעות כדי לבחור עם
איזה סרט אני אתחיל להשתולל, ובסוף הכל ידוע- אני מוצא את עצמי
מחזיק את היד הנאנסת סמוך לבטן כמו אדם שנורה מאקדח ומנקה את
זירת הפשע כאילו ארעה בה קודם סצינת אונס בבית סוהר. והאכזבה,
בכל פעם אני מאכזב את עצמי מחדש שאני מוצא את עצמי במצב הזה,
רווק עם בעיות שפיכה שנובעות מיתר אוננות, בעתיד אני אנסה
להעביר חוק שיציב את האוננות ברמת סיכון גבוהה מסיגריות וחשיש
ונמוכה במעט מהרואין. מעניין מה היה יוצא משנות השישים אם הדור
הזה היה מגלה את האוננות ולא את הסמים. כלום, כלום לא היה יוצא
מהם.
אני יושב מול המסך ונע בתנועות שלא יביישו קוף שימפנז בוגר
ומתחיל להרגיש שהזמן מגיע, כבר שרפתי חצי שעה, סיננתי את מיטב
החברים שלי והגיע הזמן לגמור עם זה, אחרת שוב אני אגיע לחדר
כושר בלי טיפת כוח וממש לפני הסוף אני מצליח להישען עם הגב על
הכיסא כשהגיעה האות.
באותו רגע, כאילו אדוני צבאות בכבודו ובעצמו ירד רצה כדי לשים
קץ לשפיכת החינם הזאת, למיליוני התינוקות שלידתם הייתה בטוחה
לולא ספגתי אותם בנייר טואלט או כל מה שהגיע ליד באותו רגע,
ואדוני צבאות ירד בתור טכנאי מזגנים.
ברגע שבו אני אמור לגמור המזגן בבית החליט להיות לי כינור שני
והוציא זרם מים מהתקרה.
הרגשתי כאילו הכה בי ברק, כאילו השמיים נפתחו ומאות אלפי
מלאכים עמדו וצחקו עלי. קמתי ממקומי והבטתי ברצפה הרטובה
ולסירוגין דאגתי לייבש את עצמי ולהעלים עדויות למעשה. ברגע זה
המזגן גמר איתי ביחד והרס לאבא שלי את התקרה, אות משמיים או
לא, הרגע הזה סימן לי שמשהו לא בסדר עם ההתנהלות היום יומית
שלי.
.2.
הרמתי את הפלאפון וחייגתי לאדרי לראות מתי הוא חוזר מהעבודה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני קורא לעיסוק שלו "עבודה", אבל אני
לא מחשיב את זה ככה בכלל. אדרי הולך כל יום עם אבא למשרד
ומעסיק את עצמו בתכנוני הטיסה לפרו או בעסקי העישון ובעצם חצי
יום הוא יושב במשרד עם משקפי שמש עם מבט דבילי על הפנים ומחייך
למזכירות.
השיחה בינינו התנהלה כרגיל, הוא מסר לי שהוא הגיע הביתה ושאל
אותי אם הנסיעה לים המלח מחר עדיין בתוקף, ואני עניתי לו שכן
ושאני כבר קופץ אליו. לא הזכרתי דבר על הנעשה סביבי.
זה נראה כמו עוד יום מיותר, יום שאף אחד לא יזכור שהיה בכלל,
ועד עכשיו התעוררתי רק כדי לחכות למחר, לשכב על החול בים המלח
מסטול והוזה.
הישיבה אצל אדרי אף פעם לא מעודדת, כל יום הוא מכין את הציוד
לפרו כאילו כל דקה אמורים להקפיץ אותו לטיסה. אבל היום היה
משהו שונה באווירה, שנינו לא ידענו מה לעשות עם היום הזה, איך
להעביר אותו, הרי אנחנו כבר מצפים למחר, שאפי יחזור מהעבודה
וניסע לים המלח.
התחלנו לערוך רשימה של ציוד שצריך, ואדרי התחיל לזרוק עוד
מקומות שאפשר לנסוע אליהם. המוח של אדרי הוא כמו העיגול הענק
במשחקי הבינגו שממנו מוציאים את המספרים הזוכים, הוא מלא
ברעיונות שמתנגשים אחד בשני ואתה צריך רק להוציא את הרעיון
הנכון בזמן הנכון, מה שלא קרה מאז הוא נפל עם הטרקטורון אנכית
מגובה של שני מטרים וניפח לעצמו את האשכים לגודל של תחנת חלל
רוסית.
בעוד אדרי יורה רעיונות לכל עבר כמו איש עסקים למזכירתו החלטתי
שאין לדחות את המחר, ניסע היום. והעיניים של אדרי זרחו כאילו
סיפרתי לו שזכינו במשהו, אבל באמת זכינו, כי הוצאתי את הרעיון
הנכון, והמוח של אדרי חזר לייצר רעיונות כמו כור היתוך
לפזיזות.
קמנו והתחלנו לזרוק ציוד על הרצפה: אוהלים, שמשיות, אלכוהול,
סמים ומוסיקה. אדרי הולך להנות ואני הולך לנסות לטעום מארץ
ישראל שלנו, אם יש לה טעם מיוחד בכלל.
"לצפון!" צעקנו ושעטנו לסופר.
.3.
המדפים מלאים בכל טוב וריח הבשר הטרי באטליז תמיד עושה לי
הרגשה שהמצב שלי קצת יותר טוב מהנבלות שתלויות על הווים.
העצמאות לבחור מה בדיוק אני רוצה לאכול ולקנות דווקא לבבות
ארטישוק ולא מלפפונים חמוצים, לשם שינוי.
התרוצצנו בין המדפים כמו שני עכברים במבוך. צעקנו והתווכחנו על
כל שקית במבה שנזרקה לעגלה ורקדנו לצלילי הצ'יפס בשקיות.
הסופר הוא המקום שאדרי מביע בו את פזיזותו בצורה הטובה ביותר.
מספר פעמים לא מבוטל הוציא אותו כוח המנצ'יז מהבית והעמיד אותו
בפתח הסופר למסע קניות של בשר טרי וסלטים פיקנטים. רוב המוצרים
שקנינו יחזרו אלי לחדר בלי שנפתח אותם, ישנם מקרים בהם פזיזות
מתבטאת בקופסת שימורים של חלבה ששוכבת לי במקרר כבר חצי שנה.
אחרי שתא המטען ברכב של אדרי נראה כמו מנת קרב ענקית וכבר
היינו ישובים ודרוכים להכניס למערכת את האוסף החדש שצרבתי,
ברגע של שמחה סינן לי אדרי שגם צחי בא אתנו. למספר רגעים שררה
שתיקה ברכב והדיסק רעד לי בידיים. הרס"ר בא איתנו.
עצרנו ליד ביתו בציות שמלווה בפחד, הפחד מהופעתו של הרס"ר.
אחרי סדרת צפצופים קם הרס"ר משולחן המטבח, נשק לאמו, החזיר את
סלט המטבוחה למקרר ויצא מפתח הבית.
חולצה שחורה צמודה עם כיתוב של FBI תואמת לג'ינס צמוד ועליו
חגורה עם אבזם נוצץ נושא תיק גב ושק שינה ומשקפי טייסים על
ראשו, מדים ייצוגים למקרה שצחי יוצא מהישוב.
הוא שעט אל האוטו, רוקע במגפיו כמו סוס אציל וחיוך על שפתיו
כאילו יודע משהו שאנחנו לא.
צחי פתח את תא המטען והתלונן על חוסר הסדר ובמקביל לחץ את ידי,
שרשרת כסף על ידו, וטבעות לאורך אצבעותיו ביטאו כראוי את
ההרגשה של לחיצת היד הזאת.
לאחר תדלוק זריז בכביש באר שבע-תל אביב, פנינו כל אחד
לעיסוקיו: צחי בהה בחלון, אדרי ניסה לסדר את כובע הבוקרים שלי
לראשו ואני הכנסתי את הדיסק. לעולם לא יוצאים מהישוב ללא
מוזיקה שתואמת את האווירה, והשיר הראשון היה "אפריל" של
סגול-כהה.
ב"כביש שש" המהיר כבר הייתי בטוח שצחי הוא טרמפיסט חייל, שאני
ואדרי אספנו בדרך למופע רוק חשוב בסוף שנות השישים. ההרגשה בטח
הגיעה מקולו של סקוט מקנזי, מזכיר לנו שלא נשכח לשים פרח בשער
במידה ואנחנו נוסעים לסן פרנסיסקו.
אבל אנחנו נסענו לצפון, ומעניין מה אני צריך לעשות אם אני נוסע
לצפון, אני תוהה, וחושב אם הייתה בארץ תקופה קסומה בה טיילו
רבבות צעירים בכבישי הארץ, שכל רצונם היה להגיע למקום עם נחלים
ועצים סביב, תקופה שהכבישים לא היו עמוסים ברכבים שנושאים עמם
עצבים וחוסר התחשבות. אני מביט לחלונות הרכבים שחולפים על
פנינו, ואף אדם לא מחזיר לי חיוך, אפילו אם אני ברגעים אלו לא
בדיוק יכלתי להפסיק לחייך.
.4.
אף אחד מהרכבים שעברנו לידם לא הקרין שלווה ולאף אחד מהרכבים
שעל הכביש ג'ניס ג'ופלין לא הייתה קוראת לבוא ולקחת את לבה,
חוץ מהסיאט המאובזרת שלנו, עכבר קטן ומלא אופטימיות ספוגה
באלכוהול וסמים כמו פיסת בד עם אתר.
מהלך הנסיעה היה רגוע חוץ מהרגע בו אדרי פנה שמאלה לחדרה במקום
לעפולה וחזרה לדרום, מה שהראה לי שהיום הארוך הזה מתחיל להשפיע
עליו. הוא מכיר טוב את הצפון לטענתו, אז סימן המנצ'יז הגיע.
עלינו בחזרה על הדרך הנכונה ודרסנו כל מה שעמד בדרכנו לחיפוש
מסעדה קרובה.
"שמאלה!" צרחתי, ואדרי פנה בציות, ולאחר עליה חדה התבשרנו
שאנחנו בכפר ערבי, רעבים.
אדרי החנה את הרכב וניגש לחצר סמוכה לנסות לברר אם יש פיתה עם
לבנה. ברגעים כאלו כל סמטה או חצר בית נראים כמו מסעדה מזרחית
וכל ערבי נראה כמו מכין חומוס משובח.
בעוד אדרי משוטט בכפר וסופג הערות לא סימפטיות הסתובבתי בכסאי
לעבר הרס"ר וראיתי אותו יושב שם דרוך ומוכן, מוכן לזנק מהאוטו
לעוד פשיטה או חיסול ולהביא משהו לאכול. הוא היה ישב דומם
כחיית טרף רעבה ורק המנצ'יז ניסה לערער את ערנותו. גם הרס"ר
שלי היה רעב.
אדרי שב לרכב בידיים ריקות אחרי שמישהו הואיל בטובו להפנותו
למסעדה קרובה, לפני שיטבחו בנו שם. אבל במסעדה לא מכרו פיתות
עם לבנה, והרואין של הולווט אנדרגראונד ברקע רק חיזק לי את
תחושת הרעב הכפייתי והצורך להמשיך ולחפש משהו לדחוף לפה.
המשך הדרך נראה לי כמו מסיבת בריכה פרועה הודות לדיסק הזוי
ששלחה לי קרובה מדרום אפריקה.
צללתי במים העמוקים והטבעתי ילדים קטנים, קפצתי למים ממקומות
אסורים עד שנשמעה השריקה.
היצור הסמכותי במושב האחורי שימש כעת כמציל, התיישרתי והתנצלתי
בפניו על התנהגותי הפרועה והורדתי את משקפי השמש כדי לנסות
ולזכות בעוד שעתיים של אור לפני שתרד השמש.
במפתיע אדרי הוביל אותנו וללא כל טעויות חמורות בדרך אל בית
המבטחים שלנו או בשמו על מפת ארץ ישראל: "שדמות דבורה".
את הכניסה לישוב הקטן ליוותה שדרת עצים ארוכה, שיצרה הרגשה של
נסיעה בכרכה מפוארת בשלהי המאה ה-19 באירופה. הודיתי לאדרי על
הנסיעה וירדתי מהרכב, שוב במאה ה-21.
בכניסה לבית כבר הבנתי שאני נמצא ביער עד, שלא הרבה אנשים
מכירים את יושביו או יודעים מה מתרחש בין השלטים, שמסמנים
קיבוצים נטושים ומושבים רחוקים.
.5.
הבית עצמו הסתיר באופן טבעי את המערה מפני לובשי הכחולים,
וכנראה ככה הטבע מתנהג כשהוא רוצה שמשהו יישמר ללא נגיעה של
האדם או טביעות אצבעות. הדוב יצא ופגש אותנו בכניסה למערה וגרם
לנו להרגיש אורחים מוזמנים. בתוך המערה הייתה אווירה של שנת
חורף, שאף פעם לא הסתיימה. חדר אפוף עשן עם נגיעות עץ אשר
אופיו נראה כהכלאה של מספר לא קטן של תרבויות. מהר מאוד
התאקלמנו והרגשנו כמו בבית ואחרי שיחת חולין קצרה מיד הבנתי
שאני מביט בפו הדוב של שנות האלפיים, פו הדוב שנשאר נאיבי
ותמים רק בגלל שהוא מסטול.
'מה יקרה', חשבתי לעצמי, 'אם יום אחד יגלו שלא.א מילן הייתה
זיקה למשטר הנאצי של אירופה באמצע המאה שעברה, וחברת וולט
דיסני חייבת לפצות את העם היהודי על כך וכאות מחווה תעביר את
פו הדוב לארץ בתור תושב קבע בארץ ישראל'.
בעיתונים יהיה כתוב שפו הדוב מהגר ארצה ומקבל דירה בצפון
תל-אביב, אזור חמוד עם פארק ליד כדי שהוא יוכל להרגיש בבית. פו
קצת טרוד בימים האלו, כי המכס החרימו לו שישים אחוז מהדבש שהוא
ייבא ארצה, אבל הוא החל להתעניין בקבלה.
קצת לפני שפו עלה ארצה הוא ביקש מחברת וולט דיסני להביא עמו
חבר אחד לפחות, שיהיה לו יותר קל להתאקלם. החברה אישרה את
הבקשה, ופו הרהר מי מבין חבריו יתאים הכי טוב לנוף הישראלי,
ומה יותר טוב מנמר קופצני שיטייל ברחובות רמת אביב ויפריח את
השממה ובטח שחזיר קטן לא ישרוד הרבה זמן בנוף הגזעני, גם לו
ינשוף.
אבל הרעיון של פו עלה קצת יותר מדי כסף אז טייגר הנמר שוכן
לבסוף בדרום תל אביב וסודרה לו עבודה זמנית בשוק, עד שיסתדר
וירגיש יותר בבית.
בעוד פו היה עסוק בקידום יחסי ציבור ואירוח השמנה וסלתא של ארץ
ישראל, הכיר טייגר את המושג "סמים" ואת החברה הסובבת את העולם
הזה, חברה שתתנהג אליך כמו אל כוכב אם תציג זרימה מספקת של
דולרים. אך מצבור הדולרים נגמר מהר מאוד וטייגר מצא עצמו רועד
ומשותק בלי יכולת ללכת לעבודה. הוא רצה עוד מהסם, זה כבר לא
סטייל להיות מכור לדבש כמו פו, הוא רצה להיות מכור למשהו קשה,
חומר שיתאים לנוף הישראלי. הוא לא הצליח יותר לראות יער ירוק
רק מחשיש.
ערב אחד, בעודו עומד פו להגיש לאורחים את ארוחת הערב, פרץ לפתע
טייגר לדירה של פו והתחנן לכסף, משהו שיסדר אותו רק עד מחר, כי
כל הכתמים על הפרווה מתחילים לצרוב לו.
פו התמים נתן לטייגר ממיטב כספו לקנות אוכל, אבל טייגר גם היה
מעוניין בשרשרת שעל צווארו של פו ותלש אותה לנגד עיניהם
ההמומות של האורחים המכובדים.
לא עבר הרבה זמן ופו המשיך בחייו הרגילים בארץ ולא שמע יותר
מטייגר, הוא העדיף לא להתייחס למצב שלו וחשב שהוא לא צריך אותו
יותר כי היו לו מספיק חברים, אבל יום אחד הוא קרא בעיתון
שטייגר נהרג.
הוא נורה ליד מחסום של צה"ל כשניסה לעבור וחגורת נפץ על גופו.
פו המסכן לא ידע מה לעשות עם הידיעה שהוא קרא. זה לא עוד פרק
או חלום נורא, זוהי המציאות המרה. לקחו את טייגר מיער אשדון
והביאו אותו לארץ ישראל הקטנה, אמרו לו את שם המדינה שבה הוא
אמור לגור מהיום, אבל לא נקבו בשם העם שהוא צריך לבחור, והוא
את הבחירות שלו עשה.
.6.
אני מוצא את עצמי עם סיגריה דלוקה ביד, שלא נגעתי בה כבר עשר
דקות, ואפר כילה את כולה.
אני עומד בוהה בארז חבר של אדרי, ובאזני מסתיים white rabbit
של jeferson airplain. ארז בוהה בי בחזרה כדי לגרום לי להרגיש
בבית ומציין שאנחנו בהר תבור.
אמצע הלילה ולגופי רק גופיה לבנה שהבאתי מהדרום, והקור מקיש על
גופי כמו טיפות על חלון באמצע סערה. אני רועד ושיני רוקדות,
אבל אני לא מסוגל להוציא מילה מהפה. אני רק רוצה להיכנס לאוטו,
אבל לא מסוגל.
את המשך הלילה העברנו בצפייה של 'פחד ותעוב בלאס וגאס'. אין
כאן טעויות, המסע שלנו נבנה בהשראת הסרט.
למחרת בבוקר התעוררתי לקולות הבטן שלי, מבשרת לי שעלי לקום
ולרוקנה לפני שיהיה פיצוץ מלוכלך. עוד כמה רגעים ואני מחרבן פה
בכל החדר. אני מעיר את אדרי ונכנס לשירותים. אני שם לב שאדרי
עוד מסטול, כי השיער שלו עדיין מסומר, וצחי אפילו לא הוריד את
הטבעות מאצבעותיו.
את הבוקר בילינו בצפייה בסרט "הארי פוטר" בדיבוב לעברית. עניין
הדיבוב כמעט גרם לי להקיא ואני לא אומר את זה סתם, כל מילה
בעברית שלא תאמה לשפתיים העלתה לי את מיצי הקיבה לגרון.
כבר נהיינו רעבים וארז חזר מהעבודה, למרות שהיעדרותו לא הורגשה
בכלל. מארח טוב הוא אחד שגורם לך להרגיש ממש בבית, אפילו שהוא
צריך לצאת מהחדר כדי שזה יקרה.
בצהריים נפרדנו מארז במחשבה שעוד ניפגש הערב ופנינו לעבר מסעדה
מזרחית, שמארחינו מליל אמש המליץ עליה. המקום נראה לי קצת
מוזר, ואני נזכר שאתמול בלילה עמדנו מול קיר הזכוכית השקוף של
המסעדה ובהינו במשהו מוזר שנעשה שם. אני זוכר שהמסעדה הייתה
סגורה והעובדים התגודדו סביב נקודה ברצפה. עברו מספר דקות עד
שאחד העובדים הרגיש שאנחנו יושבים במכונית וצופים במעשה. לא
ידעתי מה היה אותו עניין שהעובדים התעסקו עמו, לכן נכנסתי
בזהירות למסעדה כשאני מלווה בקב"ט הנסיעה, צחי מסלם, ותוהה
לקנקנו של העניין, האם יזהו אותנו ונוצא להורג על ריגול? או
האם פעלנו כראוי בליל אמש.
במהלך בליסת הבוקר בה ניקינו מהשולחן צלחת שיפודים, חומוס,
טחינה וסלטים- דנו במה נעשה עד שאפי יגיע.
אותו נוהל רגיל בו אדרי פולט מאות רעיונות, ואני מסנן לי אותם
כאוות נפשי ובוחר לי אחד שמתאים לעכשיו, רעיון שלא יעיב יותר
מדי על האווירה השלווה שאנו נמצאים בה כרגע. והרעיון שנבחר היה
לישון איזה שעתיים בכנרת עד שאפי יבוא.
.7.
אפי היה אמור להיפגש אתנו בטבריה, ואני הכנתי את עצמי טוב מאוד
לפגישה איתו, כי ידעתי שמרגע שניפגש הוא יתיש אותנו למוות. אפי
היה מסוג האנשים שמשפיעים על הרעיונות של אדרי וגורמים להם
להיהפך לאתגרים וסיזיפיים: לטייל בטבע כמו חיה שמחפשת אוכל,
לשפשף את כל הרגליים בשיח קוצים ולקרוע את החולצה במעבר על גדר
תיל, שיכול להיות שמבשרת לנו שאנחנו במדינה זרה או בשטח
אימונים צבאי.
פנינו לכיוון טבריה ואדרי בחר ברדיו שיעביר לנו את הנסיעה
לכנרת. ברקע התעדכנו בחדשות היום, ארועי יורו 2004 ברקע, כל
העולם מתעסק באירוע הכוכבים המרהיב כאילו היתה מלחמה שישראל
סוף סוף לא קשורה אליה, מופע כדורים וטילים מרהיב שלא מאיים על
אף אזרח מתושבי ישראל למעט המכורים להימורים שחיו שנתיים בצנעה
כדי לחסוך כל פרוטה ולהפסיד אותה בהימור לא נכון. איזו הפתעה
במשחק קטן יכולה להרוס מאות משפחות. אל תטעו, זו מלחמה לכל
דבר, וישראל זכתה לשבת בצד וליהנות.
עצרנו בחוף השיקמים, ויצאתי מהאוטו לסדרת מתיחות קלה. הוצאתי
את הדברים הנחוצים לי בלבד: מחצלת קש, בקבוק ויסקי ו"הדבר" של
אלבר קאמי.
לצידנו ישבה משפחה שנשאה עמה את כל תכולת הבית כמו צב יבשה
ענק, משפחה שיצאה לסוף שבוע כדי לאוורר את הגנרטור והמזרונים
המתנפחים ששוכבים במחסן. משפחה שמקימה אוהלים כדי לסמן שטחים
וזורקת לתוכם את אחד הילדים שיישן צהריים. הישיבה שלנו לוותה
במבטים מאיימים מצד חברי המשפחה, שכן התיישבנו מתחת לעץ שאני
סבור שגם עליו הם עמדו להשתלט.
אני מהרהר וחושב איך טבריה הגיע למצב העגום הזה, איך עיר כל כך
יפה ועם ים לחופה מתפקדת כמו עיירת פיתוח.
היהודים מלכתחילה לא אהדו את הרעיון של בניית העיר טבריה.
בשנים 19-20 לספירה, הורדוס אנטיפס הקדיש את המקום לכבודו של
טיבריוס קיסר רומי, והיהודים התנגדו להקמת העיר שהיה בה ריבוי
של קברים, אבל הקברים הוצאו והעיר אוכלסה לכבוד הקיסר.
הרעיון שנוצרים יבקרו בעיר בכל הזדמנות כנראה מפריע לתושביה
היהודים של העיר, ולכן הם גורמים להם להרגיש לא נעים בכל פעם
שכף רגלם דורכת בעיר. אז אני מאשר את שירו של מארק מגוויר
ומוסר לו שזהו אכן "עידן של הרס" ושואל את עצמי האם יש אפשרות
שהוא כתב את השיר כשהוא שוכב על חופה של טבריה ומזדעזע מהנעשה.
בעוד אני יושב וקורא על מחלת הדבר הפוקדת את העיר האלג'ירית
אוראן ותוהה מה יהיה אם מגפת דבר תפקוד את חופיה של טבריה, צחי
התעורר והמתין לפגוש חבר טברייני מהצבא.
אותו חבר הוא איש קבע במג"ב, חייל של צחי אשר מייצג את טבריה
המכוערת בצורה הטובה ביותר. אני מרים את ראשי וצופה בויכוח
שמתנהל בינו לבין ערבי, שניסה לעשות רוורס ולסכן את מכוניתו של
היליד הטבריני.
מהר מאוד הוויכוח החל מתלהם, והבחור שלנו הוציא אלה כבדה מתא
המטען של המכונית שלפני רגע הגן עליה בחירוף נפש, או שמא אין
זה קשור כלל למכונית ויחס כזה לערבים שרוצים לעבור עם הרכב הוא
רק הרגל מגונה שכזה. עוד בחור שקיבל חינוך מעוות במחסום צה"לי.
אף ערבי לא יעבור במחסום שהוא הקים לעצמו.
את אפי פגשנו בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים בתחנה מרכזית
טבריה. העיר שוממת וחרבה ואנחנו ממשיכים לכיוון צפון בניסיון
לחפש את המעיין, שאפי צופה לנו.
.8.
כעבור נסיעה של שעה, צפונית לטבריה עצרנו על שולי הכביש המוביל
אל קצרין סמוך קיבוץ אניעם. ובכן, הגענו לרמת הגולן, ואחרי
מאבק קצר עם הרכב של אדרי, שלא רצה לרדת מהכביש, ניצח עכבר
העיר האפור, ואני ואדרי פנינו לעבר הקיבוץ כדי להחנות את היצור
המפונק בקיבוץ. בזמן ההליכה הדרך חזרה הייתה ארוכה משתיארנו
לעצמנו בדרך הלוך, אבל מהר מאוד עצרנו טרמפ שייקח אותנו אל
מחוץ לקיבוץ.
בטנדר לבן שבארגז האחורי שלו משתרע כלב לברדור עצלן, שלא זוכה
לראות הרבה מבקרים, ישבה לה אשה קלועת צמות ושרבבה לנו שלום
במבטא מוזר, ספק צרפתי ספק אמריקאי או אולי זוהי השפה של תושבי
המקום ולדברי הסופר האמריקאי וויליאם בורוז "שפה היא וירוס
מהחלל החיצון".
הנסיעה אל מחוץ לקיבוץ לא ארכה יותר ממספר דקות, בהן דנו
במוחנו גם אני וגם אדרי על איך להוציא מהאישה המוזרה קצת חומרי
הנאה.
בירידה מהרכב מסרה לנו האישה את קוד הכניסה לשער הקיבוץ, כדי
שנוכל להוציא את רכבנו ככל שנחפוץ, ואחרי ככלות הכל כבר היה
שישי בערב וגם קיבוצניקים בצפון יושבים לאכול בערב שכזה ולא
רוצים שיפריעו להם.
מה מסמל הקוד 2004 אם לא ציונות טהורה, כל יום מסוים בשנה לבוא
ולשנות את קוד השער, כמו מסדר דגל לזכר אחד מחברי הקיבוץ שנהרג
בסיירת ועדיין קוראים להם שמוצניקים.
יום זיכרון פרטי לחברי הקיבוץ בו משתנה קוד הקיבוץ לשנה
הרצויה, והקיבוץ מראה שעוד הוא עומד על תילו והאישה הזו, ללא
כל חשש או חשד, שיתפה אותנו בחג הפרטי. אולי בכל זאת מרק
מגוויר טועה ואנחנו לא על סף הרס ואולי בכל זאת נגיע לשנת 2525
ובו האדם עוד יחיה, לחיי יגר ואוונס נביאי המאה.
כשהגענו אני ואדרי בחזרה למעיין, הרס"ר שלנו קושש עצים למדורה
לא רצויה ואפי כבר היה ערום, מוכן לצילום ראשון טובל במעיין.
הרעב של אדרי לא אחר לבוא, והטונה שנקנתה ביומנו הראשון למסע
ביצבצה מאחת השקיות וקראה לאדרי לבוא ולפתוח אותה. וכמו ויקינג
אכזר, שאונס את בנות הכפר שכבש לא מזמן, הוא הכה את הטונה בכל
כוחו באבן ורוצץ כל זכר לדג ששכן פעם בפחית הכסף. צחי אכל את
עצמו בלב על כך שלא הכין מראש פותחן. למרות טיפשותו של אדרי
הוא ידע שזה התפקיד של הרס"ר, על כן, עם דמות מאחורי המשקפיים
המושחתים שלו הוא הלך להציק לאוכלוסיית המקום, שברכה אותנו בפר
חופשי שטייל סביב המעיין.
אחרי שראיתי את אדרי מצטער על הטבילה המהירה במי המעיין,
וויתרתי עצמי על התענוג והחלטתי להישאר בתחתונים אך יבש, אבל
לא ידעתי שיש קבוצה שלמה של יתושים שמסתמכת על עורי המקועקע
כארוחת הערב השנתית שלהם.
הרעש שצחי עשה שם הוא בלתי נסבל. סרטן מסכן, שמצא עצמו שבוי
בין שני מקלות העץ שהחזיק הרס"ר בין ידיו, ניסה בכל כוחו
להתחמק מן הצורר שעמד מעל הנחל שלו ובישר לו כי היום הוא יום
טוב למות.
בין מלפפון חמוץ לזית מגולען בחר אדרי את הסרטן שישמש לו כמעדן
גורמה ואחרי התייעצות קלה איתי הוא הסיק שעל הסרטן להיות מבושל
במים רותחים, למרות שאני אישית הסברתי לו שהיצור התמים בין
נשקיו של צחי אינו ראוי למאכל ובטח שלא נושא עמו המון בשר.
.9.
כל החבורה למעט אפי דנה האם אנחנו פיכחים מדי בכדי לשהות במקום
הזה לכל הלילה, ואחרי שעה קלה החלטנו לצאת לדרך ולחפש מקום
לחכות בו לחבר של אדרי, ארז.
הסיבוב שעשינו ותחושת הרעב שקיבלנו החלו להעיק, ובחרנו את
טבריה העיר כמקום נוח לשבת לאכול ולחשוב על המשך היום. העיר
טבריה, עיר שמתפקדת כמו פגר של כלב על כביש מהיר, אוכלוסייה
שבורה ותיירים צלבנים שרק רוצים לראות איפה אבי הנצרות פסע על
המים ולהמשיך בדרכם אל כפר נחום, המקום בו סיפק ישו אוכל לשובע
להמון אדם בעזרת חמישה דגים ושני כיכרות לחם. מינימליסט.
טבריה נראית כאילו לא התאוששה מרעידת האדמה ההיסטורית שפקדה
אותה במאה השמינית, באותה רעידה נהרג רובה של אוכלוסיית טבריה.
עוד רעידות אדמה נוספות מתוארות בהיסטוריה המלאה של טבריה
ואולי זה מה שחסר לעיר הזו, סטירת לחי שבה היא תקום ותגיב ולא
תפנה את לחיה השניה.
תרנו ברכב ברכבי העיר לחפש מקום לחנות בו ולאכול. מסעדות
התיירים הרבות איימו עלינו, ופחדנו להיקלע למאורת תיירים בה
יוגש לנו דג כחוש שהושרץ בידיעה שישכב על צלחתו של תייר גרמני
תמים עם כובע לבן ומצלמה לצווארו. רצינו לדעת שהמקום בו נשב
הוא מקום שתושבי העיר יושבים בו ואוכלים ובוכים על המצב.
לבסוף, עצרנו במק'דונלדס. אני תוהה אם נכשלנו במסע כשביצענו את
הכניסה למק'דונלדס, האם שרפנו כל זכר למטרה האמיתית, לטעום
מארץ ישראל... אבל לא רצינו להרגיש תיירים בארצנו ואחרי שוטטות
בנמל הספדנו את העיר טבריה ושרפנו אותה.
תוך כדי אכילה בקומה השנייה של המזללה ראינו במוחנו את נמל
העיר מופצץ ואת העיר נשרפת על תושביה השבורים, אנשים אפורים
סובבים את נמל העיר שיכורים.
.10.
אחרי בליסת הארוחה הסינתטית קמתי ממקומי ובישרתי לחברי למסע
שאני הולך להתרוקן, אך לא תהיה זו עוד התרוקנות בצידי הדרך, פה
אני אשאיר את חותמי ובמקום בו אוכלים עשרות ילדים יום יום
ארוקן את אשפת הגוף שלי בצורה המזעזעת ביותר שיכולה להתקבל
לעיניו, אזניו ואפו של האדם הממוצע.
התיישבתי על אחת האסלות בשירותים של מסעדת המזון המהיר והתחלתי
מרפד את האסלה כאילו האפיפיור יישא בה את המיסה השנתית שלו,
מושב מלכים.
את אפי, שעמד ושטף ידיים מבעד לדלת הדקה, עדכנתי בכל המהלכים
שאני נוקט לקראת השיגור. בעוד אפי מסיים לשטוף את ידיו פתחתי
בסדרה של רעשים שלא הזכירו שום דבר אנושי, צלילים שנשמעו כאילו
הופקו מגרונה של חיית בר עצמתית שסוף סוף ניצודה. האזור נתמלא
ריח שחודר לנשמה ונוגס בה, אך מכיוון שהקיבה הייתה נוזלית
העניין נסתיים לאחר מספר דקות שארכו כנצח.
המנצח סיים את האופרה ונשאר רק לקנח את האזור כמו היה כלי
נגינה עתיק, שיש לשמרו מכל משמר שמא תיהרס נגינתו. קמתי ופתחתי
את הדלת ולתדהמתי מצאתי אדם אחר עומד וידיו רטובות, ולא אפי
כמו שחשבתי. הבחור עמד מספר דקות ובהה במראה מולו, הוא לא היה
אמור לשמוע את ששמע. האופרה שלי לא נועדה לאזניו הרגישות של
הבחור הצנום. הבטתי בו כאילו היה מהופנט ושטפתי את ידי, חייו
השתנו מן הקצה אל הקצה ואין לשנות את הנעשה וכשייצא הבחור מדלת
השירותים, לא יהיה אותו אדם שנכנס.
התיישבתי ושאלתי את אפי באיזה שלב הוא עזב את השירותים, והוא
ענה לי כי לא שמע כלום מלכתחילה. אין ספק שבאזור כה מטונף
השתנו חייו של אדם בלי שחפץ בכך ורק נקלע לאזור. בחור מסכן.
מכאן הדרך היא רק למטה, אני לא מאמין שאדם יכול להשאר עם תקווה
כשהוא יודע שיש רוע טהור בעולם ולפעמים הוא מופיע בצורה של
צואה.
.11.
אדרי נהיה מיואש, והרגשת הפיכחות החלה להיהפך לעוינות. מאות
טלפונים נעשו בניסיון להתארגן על מוצרי אושר. מעיר לעיר ערכנו
במוחנו מפקד אוכלוסין פרטי בו הרצנו את מכרינו באזור הצפון,
ואדרי ישב לו במסעדת המזון המהיר וטלפן לאנשים כסוכן ביטוח
ממולח שיעשה הכל בשביל פרנסה.
המצב בצפון נראה סגור להיום, וארז לא הראה סימני חיים. ייתכן
ומאס בזרים ביערו והוא רוצה לשוב למאורתו ללא כל שינוי בהלך
הרוחות ביער.
הכיוון היה חוף דור, אבל הדרך רצופת הסכסוכים שפכה אותנו בחוף
שדות ים, קיסריה.
במהלך הנסיעה המושב האחורי דמם, ורק אני ואדרי נשארנו ערים.
אדרי חיפש מזון, ואני דאגתי לבקר את נהיגתו.
זאת פוביה מוזרה שקיבלתי באחד מהחודשים ההזויים, תקופה ששחף
כהן עוד פסע כנביא ברכבי הישוב וניסה להפיץ את תורתו השלווה
ובעוזבו את השאיר את אדרי כממלא מקום. פחד מנסיעה ברכב הוא לא
דבר שהייתי מאחל לאדם נורמלי: ההרגשה שכל רכב מולנו הוא המראה
האחרון שאראה בחיי, שכל סיבוב יזרוק אותנו לתעלה וכל לחיצה על
הגז תגמור אותי בחומת בטון.
אדרי היה מתוסכל מצעקותיי ברכב והתפוצץ עלי רק בדרך חזרה
הבייתה.
.12.
בסביבות חצות החננו את הרכב על החול הלח על לחופה של קיסריה.
גם פה פתחתי בסדרת מתיחות ויצאתי לרוקן את השלפוחית, הייתי
קצת כבד מבקבוק הוויסקי שדאגתי להביא מבעוד מועד, מהפחד להיתקע
בלי כלום.
צחי נרדם באוטו כמו הייתה זו ספינה של מהגרים קובנים לחופה של
אמריקה בדרך להגשים את החלום האמריקאי. אחרי שהתעורר הוא פצח
בסדרת תלונות שבה ידענו שהגיע הקץ לנועם ההליכות שקיבלנו עד
כה, ולמולנו עמד רס"ר צחי מסלם, מפקד מחנה חוף שדות-ים,
קיסריה.
כמו כל רס"ר ממוצע בצה"ל צחי החל בהקמת אוהל וסיים זאת לאחר
דקות ספורות בעוד אני, אפי ואדרי עומדים בצד ומרכיבים את האוהל
כמו היה זה עפיפון ענק שעומד לרחף בשמי הים. הצעקות לא אחרו
לבוא, וצחי גילה שאזור המחנה שלנו מלוכלך, בחול.
לא עזרו ההסברים שאנחנו נמצאים בחוף ים, ואיש הקבע שלנו נעל
עצמו באוהל והחל מפזר איומים לכל עבר לבל יכניס מישהו גרגר חול
לארמונו. האווירה הייתה מושלמת, ואני ואפי נזרקנו על החול
וצפינו באדרי משכנע את צחי לצאת איתו לטיול בחוף הים. מעניין
איך יגיבו בני המקום לחזותו של צחי מחר בבוקר, לא כל יום
מופיעה חיה נדירה כזאת באזור הזה של הארץ. במהלך הטיול הוא
נהפך מדוקטור צחי למיסטר מסלם, ולא הייתה זאת שום אגדה
לונדונית בה תמיד הג'נטלמניות מבצבצת מאיזה חור. מיסטר מסלם
היה נורא.
למחרת בבוקר התעוררתי לקול זעקותיו של אדרי מהחום ששרר אצלו
באוהל. כשלבסוף פקחתי את עיניי מצאתי את לחי הימנית דבוקה ואת
גופי מזיע כאילו ביליתי את הלילה בריצה בתוך סאונה אינדיאנית.
אחרי טבילת התעוררות קלה התחלנו לאבזר עצמנו לקראת השרב הגדול
שעומד לפקוד את מרכז גולגלותינו, התמרחנו בקרם שיזוף וכיסינו
את ראשינו במיטב הכובעים והבדים שהערכנו כי הם אלה שיגנו עלינו
מהשמש. אך יותר מכל דאגנו שלא להעיר את החיה ששוכבת באוהל.
תהיתי לעצמי אם בשל החום הרב יוציא בזיעתו את השד שנכנס בו, את
החיה שאליה הפך. אך כל מגדל האופטימיות שבניתי לעצמי במשך
הבוקר התפרק בבת אחת בזעזוע מזקפת הבוקר של צחי. אמרתי לעצמי
שאין זו אותה בדיקת מערכות שגרתית של הגוף, עמוד הטוטם העבה
שניצב דום במרכז גופו של צחי אינו מסמל דבר למעט מלחמה וכיבוש
רצועת החוף. במשך הלילה בישל לעצמו החיה תכנית לכיבוש החוף
ובבוקר הוא הציב את דגל צבאו כאילו היה זה הקרב באיוו ג'ימה.
שניות לאחר שהתעורר, החיה, הוא נעמד בחוף ושפתיו יורקות באמוק
כמאתיים גרם גרעינים שחורים.
.13.
השעות הבאות הוקדשו לטבילות חוזרות ונשנות במי הים הקרים
ומריחה אינטנסיבית של הקעקועים בחומרי הגנה. אדרי סוף סוף קיבל
את שיחת הטלפון שהוא ציפה לה כל הלילה, חבר מהצבא המתגורר
בקיסריה ועונה לשם אלירז. אלירז היה עוד ניסיון כושל לביית
חיות פרא, ניסוי שנכשל והשלכותיו הרות אסון, התנהגות שלא תתקבל
באף שבט ברברי באסיה ושפה שלא תובן באף תא מעצר בארץ.
הוא מסר לאדרי שהרגע הוא התעורר לאחר עשרים שעות שינה והוא
יהיה בחוף הים בעוד כמה שעות. את אלירז הכרתי לראשונה בבר
מצווה של אח של אדרי, התחלנו לשתות לחיי גיל המצוות ואחרי שעה
מצאתי את אלירז שר שירי ארץ ישראל היפה לכוס וודקה עם רד-בול.
השמש התחזקה והחול נהיה רותח כאילו מסמן לנו שנלך. הסתובבתי
בחוף כמו רסקוליניקוב ברומן של דוסטויבסטקי. הייתי אכול
הרהורים ולא ידעתי איך לבשר לאדרי שהגיע הזמן לקפל את הציוד
ולהתחיל לחזור. ניסיתי בכחל למשוך את השמש אל כיוון מזרח כמו
הייתה מצנח וגלשן. חשבתי איך לעלף אותה באיזה מכת חרב לגרון
ולגרום לה לחשוב שהיום רק שהתחיל ושהיא רק התעוררה.
כשאדרי חיכה לאלירז חברו, צחי ביצע את ההפיכה הצבאית והכניס
אותי בסוד העניינים של התוכנית, שמטרתה לחזור הביתה לפני הערב.
אפי כמו כל פוליטיקאי טוב נכנס לעסקה ממניעים אישיים בלבד, כי
הוא את החיים שלו יחיה ואנחנו נתקעים אחד עם השני למשך כל
היום. אין פה פרידה או מנוחה לשני מרעהו, ולכן הייתה זאת החלטה
קשה.
רעיון המהפכה היה חפוז. במשך שנה ישב צחי ותכנן את ההפיכה
במרתפי הבירה של הפאב האזורי הגווע, עשרות נאומים הוא נאם
ומאות איומים הוא הפנה כלפינו וידע שיום אחד הוא יצליח ואנחנו
נחזור מוקדם הביתה.
אחרי מסדר יציאה, הורדת הדגל לחצי התורן ושטיפה לא הומנית של
הגופות שלנו קיפצנו על האספלט החם כמו החבורה העליזה הפוסעת על
שביל האבנים הצהובות בארץ עוץ. לא תמיד נעים לחזור הביתה וגם
הרכב של אדרי ציפה לעוד כמה שעות של מנוחה ולא הבין אם אנחנו
מנסים לגנוב את הים בשל כמות החול שהוטחה לעבר הכסאות
המרופדים. הנסיעה הביתה.
הנוף שהתחלף בדרך חזרה הסביר לנו שחזרנו אל טקסס הבטוחה, ואני
תוהה אם כל אחד מצא מה שחיפש ואם היה זה באמת קוסם או בדיה.
הנוף הזהיב לפני הזמן וסימן לנו את השביל חזרה הביתה ומאיר
אריאל ניסה להחיות לנו את השממה. למספר רגעים הזמר המתולתל היה
הקוסם שלנו וחילק לנו כל מה שחפץ ליבנו.
במהלך הדרך הרכב היה שקט יחסית, והעברנו את הזמן בנסיונות
להתארגן ובבדיחות אופטימיות כאילו גם מחר נתעורר במקום חדש.
.14.
אבל מחר צחי יחזור לצבא וימשיך להילחם בתחנות רוח וכמו דון
קישוט גם הוא בעתיד יבין כמה התעסק בתפל וראה בכבשים תמימות
צבאות אויב וימשיך להלך בצהרי היום כשהשוק פתוח, כל הכבוד.
אפי כמו שציינתי קודם יצא מהעסקה בשלב מוקדם של החזרה הביתה,
הוא יעשה עוד שנה קבע ובינתיים יעסוק בשאלה איך לשכנע את ממשלת
צ'כיה לתת למשפחת ברגר אזרחות צ'כית, למרות עמדתה הנחרצת שאין
היא צריכה אותם כאזרחי המדינה. אפי חמק באלגנטיות מהברית
שחתמנו היום ברכב בשם כולם. רק אתמול בערב, עשרה ימים אחרי
החזרה מהצפון, בעוד אני ואדרי מנסים להתרכז במה שרץ שם
בטלוויזיה הכרתי בברית.
אדרי גער בי על איך אני מסוגל לשבת בתחתונים עם מגבת על הראש,
לפצח גרעינים ולצפות במשחק כדורגל ובו בזמן לכתוב. ייתכן באמת
שאין הוא רואה בי כסוג של כשרון כתיבה, אולי באמת אין אני כותב
אלא רק מסקר.
כמו בכל אימפריה במהלך ההיסטוריה גם לנו יש לבלר, שהוא אני,
שדואג לסקר את השיחות ההזויות שנערכות כאן ואת המחזות שמציג
לנו עידן, שהזמן יגיד אם היו לפיסת היסטוריה. לכן אין לחבל
בהיסטוריה ולהסתיר ממנה את הפרטים החשובים שהתחוללו בחדר.
ואדרי, חובתו היא להפתיע ולשמור את הגחלים תמיד חמים, גם שהם
מתקררים לפעמים יש לנשוף עליהם ושהם מתחממים יתר על המידה יש
לטפטף מעט מים לצינון.
אצלנו בחבורה, כמו בכל חבורה של ילדים קטנים, נוטים לעמוד
ולשחק במעגל. לרוב אנחנו אוחזים ידיים שמחים וצוהלים, אך ישנן
תקופות שהידיים ניתקות אחת מהשניה ואין לנו את הסבלנות לעמוד
כך כל היום. ועל אדרי להחזיק לנו את הידיים אחד לשני גם
כשהמרחק בין הידיים גדל. קשה להסתובב כל היום בתוך המעגל
ולדאוג שהידיים ישארו דבוקות אחת לשניה, והעבודה הזאת דפקה
לאדרי את הראש, העבודה גרמה לו להבין המון דברים הפוך.
אתמול בלילה כשישבנו אני ואדרי וספרנו אחורה דקות לקראת הטיול
המיוחל, שלו יצא לי לראות את הפרסומת לאחד ממשחק הגירוד
וההגרלה, שהמוטו שלה הוא "להביא אותה בשיחוק".
הפרסומת מגוללת את סיפורו של בחור בעל רכב ישן שיוצא לדייט
ונשען בחוסר זהירות ועם בטחון שלם מדי על רכב שטח, שחונה מול
ביתה של הדייט שלו לערב. הקריינית שואלת את ציבור הצופים כיצד
יגיב הבחור למחמאה שקיבל מהדייט על הג'יפ היפה, שלא בדיוק
שלו.
אבל אדרי מעולם לא ראה את הפרסומת בשלמותה ואף פעם לא הבין
שהג'יפ לא באמת שלו. ייתכן מאוד כי זו הדרך הנכונה לחיות, איזה
מין אדם נורמלי יהמר על זה גם אם לא בטוח שיקבל את הג'יפ? אבל
אצל הנער הג'יפ עומד שם מלכתחילה ואין זה כל הימור אלא רק
הנאה.
.15.
לכל אוסף שירים שמכינים לפני תחילת מסע יש כוח להכריע את סוף
הטיול, וכשסיימתי את הדיסק עם "כל כולו של הירח" של הווטרבויז,
עלה חיוך על שפתיו של צחי. הוא הגיע סוף סוף הביתה והוא הולך
לנקות את כל החול בציוד שלו ואפשרי ובכל משך הנסיעה חזרה
הביתה. הוא לא הניח על כתפיו את משקל כדור הארץ, והנושא היחיד
שגרם לצחי להשתולל הוא עניין החול. האופטימיות שלו להעז ולהפוך
נסער ממעט מפיסה קטנה מהחוף שחזרה איתו ביחד הביתה. יש כאלה
שחוזרים הביתה מארץ עוץ וישנם גם כאלו שישארו תמיד בצד האפל של
הירח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.