''רוצה להיות הטופ מודל הבאה? את בגילאים 18-29? התקשרי
אלינו!''
למטה בקטן, באותיות שללא ספק צריך להתאמץ כדי להבין אם זה 0 או
9- היה מספר הטלפון.
דנה רשמה את מספר הטלפון על היד, על המצח- שיצא קצת עקום, על
הרגל השמנמנה שלה, ועל עוד קצת איברי גוף, שהיו זמינים והבטיחו
ששום ספרה לא תימחק מהם. דנה קראה שוב ושוב את המודעה, כדי
לראות שאין שום תכסיס או משהו מרמה אחר. היא לא באמת התעמקה,
היא רק עשתה את זה כדי לנסות לשכנע את עצמה שבאמת אכפת לה אם
מרמים אותה או לא. ההזדמנות הזו נראתה כל כך מפתה בשבילה, שגם
אם היו כותבים במרכז המודעה בענק ''אנחנו מרמים אותך'', אני לא
משוכנע שזה היה אכפת לה.
מאז שהיא ראתה את המודעה, היה לה שבוע להגיש מועמדות. חשבה
לעצמה דנה: 'איך ארזה מספיק כדי להתקבל בשבוע? איפה אלמד
דוגמנות בשבוע? איך אספיק להיות מוכנה תוך שבוע?'
ואז הסתכלה דנה שוב במודעה. הפעם היא באמת קראה ולא התרגשה עד
כדי רישום מספר הטלפון בכל מקום אפשרי. ואז חשבה לעצמה דנה
ברגע של גאונות חד פעמי: 'זה שצריך להגיש מועמדות תוך שבוע, לא
אומר שהתחרות עצמה תתחיל בעוד שבוע'. ועוד חשבה לעצמה דנה:
'זאת אומרת שלעוד שבוע אני צריכה רק להרזות. אבל איך?'
ואז נזכרה דנה בזאתי שמדגמנת למותגים הכי שווים, שהיא בעצם
חברתה הכי טובה. אבל חברות ושטויות, הכל נשכח כשאתה בעמוד השער
בקטלוגים של המותגים הכי חמים בארץ.
''תגידי לי איך להרזות בשבוע!'' אמרה דנה בטון מאיים מעט.
''תירגעי, אחותי'', היא השיבה, ''אל תאיימי עליי! ודרך אגב,
אני כבר הספקתי להגיש מועמדות והתקבלתי. את לא מבינה איך
שהשופטים התאהבו בי'', אמרה בטון שחצני ומגעיל.
דנה כבר התחילה להיאכל קנאה ופשוט שאלה אותה אם היא תעזור לה
או לא.
זאתי של המותגים הכי שווים הסכימה, וישר אמרה לה מה היא צריכה
לאכול בשבוע הקרוב, בלי לחרוג.
''מותק, במשך השבוע הזה את אוכלת שמינית חסה בבוקר, בצהריים
רבע מלפפון, ובערב סלרי, אבל ממש סלרי קטן!''
דנה הייתה מופתעת, אבל השתדלה להסתיר את זה, ולהעמיד פנים
כאילו היא לא אוכלת הרבה יותר מזה בחיי היום-יום.
''וכמובן כדורים משלשלים אחרי כל ארוחה, אבל אני מתארת לעצמי
שאת זה כבר ידעת, נכון?''
''אה... כן, ברור...'' מלמלה דנה, בעודה חושבת ובעצם כמעט
בטוחה שאין לה שום סיכוי לעמוד בזה, בתור אחת שבארוחת בוקר אחת
היא מכניסה לפה יותר קלוריות מאשר תכניס במשך השבוע הקרוב
כולו.
השבוע כמעט הסתיים. דנה, למרבה הפלא, עמדה במשימה. טוב, כמעט
עמדה במשימה, כי היה יום אחד שדנה "שכחה" לקחת את הכדורים
המשלשלים. היא הגיעה למועמדות, חיוורת פנים וחסרת כוח, בקושי
מצליחה להחזיק את עצמה על הרגליים. השבוע האחרון שלה היה מלווה
גם בחוסר שינה, כי ככה זה כשהראש שלך רק חושב על התחרות,
ובעיקר שקשה לישון כשהבטן שלך עושה רעשים חזקים. השופטים בחנו
אותה קצת, ואמרו לה את המשפט הידוע: ''אל תתקשרי אלינו, אנחנו
נתקשר אלייך''. דנה הייתה "מתה" מדי בשביל לחשוב טוב או רע,
היא רק רצתה לחזור הביתה ולדחוף אוכל כאילו מחר הוא ייעלם.
במשך שבוע דנה אכלה כמויות אדירות, החל ממנות פלאפל עד לחבילות
שוקולד פרה, אחת ליום.
בסוף השבוע התקשרו לדנה, מהתחרות. דנה כבר מרוב אוכל שכחה
מהתחרות, שכחה מהכל. זה היה רק היא והאוכל. לבד בעולם. הטופ
מודל הזה כבר לא שינה לה, עולם הזוהר, הכל שטויות.
אבל ברגע שמהתחרות אמרו לה שהיא כנראה התקבלה, והיא רק צריכה
לבוא להתרשמות אחרונה, דנה פתאום הביעה חרטה מלאה על כל האוכל
שדחפה בשבוע האחרון.
''טוב, נו, בטח לא השמנתי כל כך...''
אבל דנה, שהרזתה 4 קילו בשבוע של הדיאטה, העלתה בחזרה 7.
דנה אפילו לא באה להתרשמות האחרונה, ואמרה שהיא חולה, או משהו
בסגנון, ושזו מחלה מדבקת שעלולה להדביק את שאר המועמדות.
דנה, בלב עצוב, הבינה שחיי הזוהר זה לא בשבילה. היא תישאר נערה
ממוצעת, עם שם ממוצע, גובה ממוצע ומשקל טיפה-טיפה גבוה. היא
חזרה לחיים הנורמאלים והרגילים שלה, ובעזרת דיאטות ארוכות-טווח
ומצליחות לשמור אותך רחוק מהשוקולד, היא הרזתה לא מעט, ואתם
יכולים לקרוא לה רשמית-"רזה".
חברתה של דנה, שעפה באחד הסיבובים הפחות מתקדמים של תחרות הטופ
מודל, בוכה היום על האנורקסיה שלה, ומפרסמת בכלי התקשורת כמה
היא עצובה וסובלת וכואב לה, ומפצירה בבנות: ''אל תיכנסו לעולם
הזה, העולם העצוב שלי. זה לא שווה את זה''.
לא, זה לא תמיד שווה את זה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.