כמו בכל ערב הם התאספו בקבוצה על שפת האגם. הם נתנו לטבע לעטוף
אותם וחיבקו אותו באהבה בחזרה. הם חיו חיי פשטות ולא ניסו
להפריע לאף אחד. היה להם טוב ביער, שהפך להיות ביתם. לכל אחד
היה סיפור שונה בדבר איך הוא הגיע לשם, והם קיבלו את כל
הסיפורים. הם חיו חיים מלאי אהבה וכל לילה הם היו חוגגים את נס
הבריאה ביחד. אבל הלילה זה היה שונה. בעוד הקהילה ישבה לה
מסביב למדורה ושרה את שיריה העליזים והרגועים, התאספו צללים
מסביבם. תמימותם טשטשה את חוש הסכנה שלהם ואף אחד מהם לא חשד
בכלום, חוץ מאחת.
כל האירוע התרחש מאוד מהר. בסימן מוסכם קפצו כל חיילי המשמר
מבין השיחים, והצללים נהפכו לבשר ודם. חרבותיהם כבר היו שלופות
ומכוונות לכיוון מי שכונו על ידיהם "ילדי הטבע". התמונה כולה
קפאה לרגעים מספר: מצד אחד, החיילים במבטים קפואים עומדים
בידיים מזוינות ושריונות כבדים, ולעומתם עמדו ילדי הטבע בבגדי
בד דלים ובמבטים מפוחדים - פחד שעמד להתפרץ לפאניקה כל רגע. את
השקט הפריעו קולות צעדים. דמות גבוהה הופיעה מאחורי השומרים.
פניה היו סמכותיות וידועות קרבות רבים. רטייה כיסתה את עינה
השמאלית ושיער דליל וקצר השלים את מראהו של מפקד המשמר. זה היה
גרגורי, וסיפורים רבים סופרו עליו. אף אחד מסיפורים אלו לא
הרגיע את הילדים.
גרגורי שבר את השתיקה שעמדה שם ואמר בחדות: "אתם כולכם
עצורים". "ובאיזו אשמה?" נשמע קולה המתריס של נערה מתוך הקהל
המפוחד. זו הייתה מתילדה. היא הייתה נערה שזופה ושיערה השחור
והנפוח נפל על גבה. היא הייתה כריזמטית מאוד ונראה היה שהיא
מנהיגה את קהילתה בשעת הצורך. גרגורי בחן אותה והשיב: "באשמת
כפירה דתית, קיום פולחנים דתיים בלתי חוקיים וחתירה תחת שלטון
החוק בעיר." "אנחנו רק חיים את החיים שלנו בלי להפריע לאלו שלא
מעוניינים לחלוק חלק בהם" ענה גבר צעיר, שלבש חולצה שנראתה
כאילו לקחו את כל הצבעים הזוהרים בעולם ושילבו אותם בחולצה
הזאת. הוא דיבר בהססנות וניכר עליו שהוא חושש. אחד החיילים החל
לצעוק: "אתם פותחים כת ומנסים לדרדר אליכם עוד ועוד אנשים
הגונים!"
"אנחנו מפיצים אהבה לכולם" קפצה פתאום נערה אדומת שיער עם חיוך
זרחני במיוחד, שכונתה "עונות". היא ישבה על ברכיה, מחזיקה
בחתיכת בד אקראית שמצאה אשר שימשה אותה לכיסוי חלק גופה
העליון. היא נראתה כאילו סוממה. גרגורי דאג להדגיש את העובדה
האחרונה. גבר מבוגר בגיל העמידה, שנראה היה כאילו כל ההמולה
שמסביבו היא רק מטרד, התערב ואמר:
"הצמחים שאנו מעשנים נוצרו על ידי אותו ששנינו מאמינים בו,
בחורי. ברגע שאתה מתייחס לזה בצורה כה שלילית, אתה בעצם רומז
שהאדון טעה, לא?" הגישה הזאת הרגיזה את גרגורי והוא מצידו הורה
לכולם להתלוות עמו ועם חייליו. "אין לכם זכות!" מטילדה הפצירה
בו וקולות רבים נשמעו אחריה מסכימים איתה. "יש לי זכות בשם
החוק" השיב לה גרגורי בזלזול. נער כבן שמונה-עשרה התקרב אליו
בצורה מאיימת ודיבר אליו בקול שנועד להתריע. "אנחנו מבצעים את
שליחות האל כשאנו עובדים את האדמה. האדמה, העצים, המים- הם
כולם קדושים, ואנו בני האדם צריכים לשמור עליהם. אנחנו מזהירים
אותך, גרגורי, ואת חייליך, פן תזהם את היער שנברא למען האהבה
ותחלל אותו על ידי שפיכת דם ואלימות".
גרגורי התקרב לצעיר וקירב את פניו לאוזנו של הצעיר, הסיט
באצבעותיו את שיערו החום והגלי ולחש לו "אני אכופף את הטבע
לרצוני". אז הנחית אגרוף לבטנו של הנער. מאחוריו צעקה שמש,
שקיבלה את שמה בגלל שיערה הבלונד בהיר ועורה הלבן והחום שנתנה
לכולם, "אריאל!".
גרגורי הורה לחייליו לאסור את כולם. מתילדה קפצה וצעקה
"בירחו!". לאחר מכן הוציאה מכיסה שני שקיקונים וזרקה אותם
בעוצמה לקרקע. עשן היתמר מהמקום וכיסה את כל השטח. מהומה ורעש
נוצרו כמעט מיד. ילדי הטבע התפזרו וניסו לברוח לכל עבר. מספרם
הגדול של החיילים, והעובדה שהם הגפו את הילדים, הקשה על האנשים
לברוח ורבים נאלצו להאבק עם השומרים. הקולות שבקעו בין העשן
העידו על אחדים שנאסרו.
כשהתפזר העשן חזר כל מי שנשאר למקום האסון. המראה עצמו היה
נוראי: עצים וענפים שבורים, השיחים נרמסו, וכלי האוכל, השתייה
והנגינה היו שבורים ברובם. אבל הגרוע מכל היה מראה הגופה ששכבה
על העשב. זה היה ילד אדמוני כבן ארבע-עשרה, ששמו היה הדרים.
מטילדה התקרבה אליו ראשונה וכיסתה אותו. אחריה צעדו כולם
לעברו. ואז כאילו היה סימן ביניהם, החלו כולם לבכות.
מטילדה ידעה שצריך לשחרר עדיין את חבריהם הכלואים. גרגורי הולך
ללמוד אחת ולתמיד את כוחו האמיתי של הטבע.
השומרים, שהופקדו לשמור על הילדים העצורים, נראו מנומנמים. רק
שבעה ילדים נתפסו בערב שלפני, ביניהם גם אריאל והזקן, שנשאר
אדיש גם עכשיו, שענה לשם ביל. אף אחד מהשומרים לא ציפה שאחד
מהכלואים ינסה לעשות משהו. כל מה שהם עשו היה בעיקר לעשות
מדיטציות רוב הזמן. אחד מהשומרים, סרגיי, התתרבב בזה שהצליח
להפיל אחד מהילדים עם החרב שלו והשוויץ בכתמי הדם, שהיו על
חרבו.
אף אחד מהשומרים לא ציפה שמי שנשאר ינסה למרוד בדרך כלשהי, לכן
כולם הופתעו כאחד כשראו את החבורה הגדולה של ילדי הטבע מתקדמת
לעבר בית הכלא ולעבר בית המשמר, בו הם שהו.
עשרות קשתים התמקמו על הגג והחלו לירות חצים לכיוון הילדים.
שמש הרימה את ידה, מעט מותחת שתי אצבעות בעודה אומרת "לא אפחד
לעולם מחצי העץ, כי לא להרוג נוצר העץ". כל החצים עלו בלהבות
ונעלמו. הם המשיכו ללכת במבנה של גוש מקובץ חסר תכנון, מבטיהם
קפואים לחזית. הם העניקו אחד לשני את הכח וכשהיו ביחד הייתה
להם עוצמה שלא תיאמן, עוצמה שיכלה להיות מסוכנת במיוחד, אם הם
זעמו ביחד כמו עכשיו.
הם הצביעו כולם לכיוון הבניין בו נכלאו חבריהם. האדמה מתחתיו
החלה לרעוד. התקרות החלו להתמוטט. החיילים החלו להתרוצץ,
מחפשים אחר מקום להסתתר. סרגיי נעמד מול התא של הילדים, שנשאר
שלם. הוא נעץ בהם מבטי שנאה והחל לשלוף את חרבו מהנדן, אך אז
נפלה עליו חתיכה מהתקרה והוא נשאר לשכב שם ולא קם יותר.
גשם חזק החל לרדת בחוץ. ברקי להט ורעמי זעם התהלכו בשמיים.
גרגורי יצא החוצה ונעמד מול השורה, שהתקדמה לעבר בסיסו. הוא רץ
אליהם בחרב שלופה כשהוא צועק "אני אחסל אתכם אחת ולתמיד,
חריגים שכמותכם!". הוא זינק לכיוונה של מתילדה, מוכן להנחית
עליה מכת מוות, כאשר הבחור עם החולצה הציבעונית, שלווה, הושיט
במהירות את ידיו קדימה. רוח פתאומית הדפה את גרגורי עד לעץ
אלון, שניצב שקט ליד המכלאה. מתילדה הצביעה על העץ ואז על
גרגורי, שנעמד כמעט מיד. ענפיו של העץ החלו לזוז ולתפוס את
הקצין הותיק, מונעים ממנו לזוז.
"אין טעם שתנסה להשתחרר. אתה לא יכול לגבור על כוחו של הטבע."
אמרה לו מתילדה בשלווה. גרגורי רתח מזעם "שחררי אותי, מכשפה!"
צווח. "העץ ישחרר, כשישתחררו ממך השנאה והכעס. הוא לא יעזוב כל
עוד יש בך רצון לנקמה." המשיכה עונות ושמש הוסיפה "ככל שתילחם
בזה יותר, זה רק יחזיק אותך יותר חזק. תלמד להניח את חרבך, לתת
לאהבה שבך להוביל."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.