לפתע נזכרתי שחברי נפגשים בפארק ואני מאחר, "אוי, איך יכולתי
לשכוח?"- התארגנתי מהר, לקחתי אחת מעוגיות הברנצ'יז האלה שאמא
תמיד מכינה ויצאתי לדרך.
הרחובות היו שקטים של הלילה מלאים קסם תמידי, רוח אוורירית
נושבת מעל ומלטפת את פניי.
האורות היטו אורם אל עבר הספסלים אשר במרכז הפארק אך חברי
כרגיל ישבו על הדשא כנינוחים מכל רגע שעובר.
"היי"- צעקתי לעברם.
"הו שלום לא שמתי לב שהיגעת"- אמר דניאל
הבנות מדברות בשלהן והביטי לכיוונן רינה נופפה לעברי לשלום וכן
חברותיה היושבות לצידה. אך יעל ישבה מסומקת עם חיוך קליל ובלא
הוצאת הגה משפתיה הקטנטנות. כבר שנים שאני מאוהב בבחורה הזו,
חטובה עם שיער שחור "קרה" ועיניים כחולות מדהימות המוסיפים
לפניה יופי שכמותו לא ראיתיו. בראותי אותה הבושה בי גוברת ולכן
התפקוד "בשחנש" עם חבריי נחלש בעוד הלב פועם בחוזקה. יש לי
הרגשה שאני לא ממש מעניין אותה, היא תמיד היתה בין המקובלות
בכיתה ובחברה לכן, ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא בחורה צפונית
מוזרה וממש לא בסיגנון שלי אך זה לא ממש עבד.
לאחר כשעה שישבנו ופירלטטנו מטה אני ראשי קמעה אל עבר
"סינדרלה" אך מהר מאוד המבט חזר לטבעו. צחוקן המתגלגל של הבנות
עלה על כנפי הרוח הנושבת והקרירה והנה דנה מצביעה לעברי ,
עצמתי עיניי וחלמתי על יעל מחזיקה את ידיי ברוך עם חיוך כובש
לבבות על שפתיה העדינות.
                                     

נגיעה קלה הקפיצה אותי וראיתי שזה עימנואל, הכרתי אותו לא
מזמן. ההורים שלי תמיד אמרו לי להתרחק ממנו כי הוא "מסיט" אותי
לדרך רעה אבל אני דווקא חושב שזה מגניב, להשתגע, להתחרפן,
לעשות דברים מסוכנים. הוא משך לי את היד וברגע שעמדתי כבר
הבחנתי שהוא גבוה ממני בראש, כאילו היה אחי הגדול. הוא משך
אותי מחברי וישר צעדנו לכיוון הפינה הקבוע שלנו שהיתה ממוקמת
בקצה שדה חרוש בין סבך עצים וליד צוק שופע נוף מרהיב. רצנו לשם
וברגע שהגענו הוא הוציא שקית שחורה מתיקו ובו היה "מה? מה
זה???"- שאלתי בקול מופתע. נזכרתי שהוא אמר לי שיום יבוא והוא
ילמד אותי איך להיות גדול, הוא טוען שכל אדם שמסיים חטיבה צריך
לעשן את זה.
"אאאאא.....אבל....זז..זה גראס!!"- אמרתי כמעט בצרחת מוות. כל
החיים שלי לימדו אותי להתרחק מזה כי זה מסוכן ונגד החוק.
"לא! אני לא הולך לעשן את זה!"- אמרתי בתקיפות, אם כי היה ניתן
לשם לב להיסוס הקל שבקולי. הוא ניסה להרגיע אותי באומרו "
שטויות, כל אחד מעשן גראס, גם מי שאומר לך שהוא בחיים לא עשה
את זה בוודאי משקר לך".
                                         

         
...השמים ורודים, הכל מסתובב. יואו זה ממש כיף "תן לי עוד קצת
מהחומר הטוב הזה".
"עימנואל, תן נשיקה, אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?".
"יואו איזה נוף, עימנואל בוא נקפוץ".
"הנה חבל, אני קופץ...יוהוווווווווווווווווווו..."
                                         

שקט, הכל מסביב לבן, קולות עדינים לאוזן נשמעים ברקע.
דמותה של יעל הופיעה מולי וקולה הענוג השתלב במוחי. בתת מודע
כלכך רציתי אותה איתי אך חשבתי שבוודאי אני רחוק קילומטרים
ממנה.
אוך, כמה הייתי רוצה לחובקה. לחוש את גופה בעוד הכאבים פוקדים
את גופי החלש.
אך רגע! זה לא חלום! פקחתי את עיניי בזהירות ועיניה הכחולות
נצנצו על עבר אישוניי התמהים. חיוכה הכובש אכן נגע לליבי. היא
אחזה קלות בידי ושאלה: "איך אתה מרגיש?, כלכך דאגנו לך, חשבנו
שאיבדנו אותך"
"רגע, מה? איפה אני???? למה אני לא בפארק?"-שאלתי בקול נרגש.
אתה בבית החולים, אתה זוכר שעישנת גראס? לקחת מנת יתר!"-אמרה.
"יואו אני זוכר, איזה מטומטם הייתי!" -אמרתי בקול מיואש.
"בכל זאת, אני מבינה אותך, עם כל הלחץ שעימנואל הפעיל עליך".
אף פעם לא ראיתי את יעל מחייכת מולי וכלכך דואגת לי, זה היה
כמו חלום שהתגשם. עדיין לא קלטתי שאני ער.
"אבל חשבתי ש.....א....."- מלמלתי.
"בטח חשבת שאני כועסת עליך בגלל אותו פעם ששפכת עליי שמן, זה
היה מזמן, עוד הרבה לפני שהבנתי כמה אתה חשוב לי וכמה אני
אוהבת אותך" - אמרה.
שפתיה נעו לעבר לחיי ונשקו מין לטיפה חמה ורטובה במקצת. הסמקתי
עד קצות אוזניי. השיר "אהבה קצרה" (ארקדי דוכין ומאיר בנאי)
הצטלצל לפתע באויר. חשתי ברגע אינטימי כמותו לא חוויתי מעולם.
איברי הזדקן ומילא את החלל הריק שבמכנסיי. אחזתי בידה בעודי
רועד וחייכתי לעברה, כעת היא יפה יותר מאי פעם. ידה השניה
ליטפה קלות במורד עיניי ובך נגבה דמעותיי שכבר החלו פורצות להן
דרך אל עבר שפתיי. חשתי ברצון עז לחובקה במלוא העוצמה ולא
להרפות לעולם. ידעתי שאלף מילים לא יעזרו לתאר את עצמת אהבתי
אליה, אני אוהב אותה כלכך. והבנתי שהיא לא שיקרה, הביישנות
בעיניה הראיתה לי הכל.

ואז בטבעיות קלילה כמו שבחיים לא דמיינתי ראיתי את שפתיה החמות
נעות לעברי וגם אני קירבתי את שפתיי אל שלה. לרגע התפדחנו
הצמדנו מצחים והתרחקנו קמעה. אך לאחר מכן ראתי את עיניה
מרוכזות בנחישות במטרה ובלי להרגיש חשתי בראשי גם כן זורם
לעברה כששפתיי הרועדות בראש. ליטוף השפתיים שבר את המתח וכבר
לשונה הורדרד ניגב את לשוני שמצטרפת למשחק.
החיוך של שנינו מקפיא לרגע את הנעשה אך כבר מאוחר להמשיך את
זרם האהבה. "טוב אתה צריך עוד לנוח, אני אראה אותך יותר
מאוחר"-אמרה בעוד דמעות זולגות מלחיה".
"רגע" -אמרתי- " איפה דניאל, ירון, דנה? איפה כולם?".
"הם בחוץ מחכים לך, האחות לא הירשתה לכולם להיכנס".
                                   

אותו לילה הרגשתי שיש אי שם מישהו שחושב עליי, הרגשתי שאני לא
לבד.הרגשה זו נתנה לי טעם של נצח, והשפעה למשך כל חיי.
צלילי השיר של ארקדי דוכין ומאיר בנאי עברו בדמיוני והאווירה
הרומנטית תפסה לה מקום כדיירת תמידית בליבי.
                                   

בבוקר השיחרור לי באו הוריי לקחת אותי ושאלו כל מיני שאלות
מעצבנות, כעסו עליי והזהירו אותי שלא לעשות זאת שוב. כמובן
שאסרו עליי להתרועע עם עימנואל שוב. כל הדיבור הזה לא השפיע
עליי ולו במעט כי באותו זמן שההורים שלי היו טרודים באיך
להעניש אותי אני הייתי הרחק עומד מול יעל ומחייך.
כשהיגענו הביתה עמדו שם כבר חבריי וחיכו לי, התחילו לזמר מילות
ברוך הבא, ואוהבים אותך, נתנו כמה צ'פחות פה ושם, הבנות נתנו
חיבוקים ונשיקות ויעל כמובן נתנה לי נשיקה חמה על השפתיים
שהותירו אותי למספר שניות עם פה פעור ומסמיק. השמים שוב היטו
ורוד אך הפעם משמחה אמיתית ולא מחומר שנותן הרגשה מזוייפת.
כמה מחבריי כמובן שניסו לשכנע את ההורים שלי לבטל את העונש
ומשנתייאשו החליטו כולם לבקר אותי יום יום עד שהורי כבר ירשו
לי לצאת מהבית.
יעל נשארה איתי זמן קצר לאחר שחבריי הלכו וגם היא הלכה לאחר
שהוריי אמרו לה שאני צריך לנוח. הבטיחה לבקר אותי שוב יום לאחר
מכן. הבטחנו לעצמנו שהאהבה שלנו תגבור על כל מצב!