... ותמיד, מאז שאני זוכרת, היה לו קשר מיוחד אליך, מאז שנתקל
בך בשדות של משמרות, תחת העץ. בהתחלה, אם אפשר לקרוא לזה
התחלה, חשבתי שהוא מתאמן אצלך... בהרכבת פירות, וכאלה. ואתה -
אתה נראית קצת מוזר מהמרחק בו בחנתי אותך, רעמת שיער אפורה,
ופה ושם פזורות בתוכה קווצות אפורות-שחורות. הקמטים האלה
החורצים את פניך, קמטי-ילד, אני קוראת להם, ותמיד מונח מין
חיוך כזה על שפתיך, קצת עקום, לעיתים קטן מאד ולעיתים מתרחב,
נפרש, שוהה ונרגע. אני הולך למאיר, הוא היה זורק לי בסוף ליל
עבודה מתיש, ולפני שהייתי מספיקה לעצור אותו עם איזה כישוף קטן
- הוא נעלם. בעיני האינפרא-רד, בהן אני משתמשת בדרך כלל בסוף
הלילה, הייתי רואה רק את הפס שהוא השאיר, וזה די חרה לי, בתור
אמא שלו וכל זה. זאת אומרת, אני לא ממש אמא שלו, אצלנו אין דבר
כזה, זו פשוט הצורה הקרובה ביותר לתאר בשפה האנושית את סוג
היחסים ביני לבינו.

הסקרנות הרגה אותי: מה הוא עושה איתך שם בחצר, מתחת לאקליפטוס
הענק. אז עקבתי. מרחוק. שעות על גבי שעות הייתם יושבים ביחד,
ואני הזהרתי אותו, אמרתי לו, יום אחד הוא עוד יתפוס אותך
במילים שלו, המאיר הזה שלך, יספר לכולם מה אתה עושה בבוסתנים,
מאוחר מאוחר, אחרי שאפילו הצרצרים והתנים הולכים לישון. והוא -
גמד ענק שכמוהו - היה צוחק לי ורץ עם השד המלווה שלו, שהמשיך
לדקור אותו בקיסם העץ המחודד בישבן, שירוץ יותר ויותר מהר, ממש
תוך כדי הדיבור שלי. אין לו בושה, לשד הזה. איזה מין שד זה
בכלל, שאלתי את השד הפרטי שלי, שמלווה אותי לפעילות הלילית
העמוסה שלי, והשד שלי הכחיש שהוא יודע דבר וחצי דבר על השד עם
קיסם העץ המחודד. אחר כך, כשיצאנו לפעילות השוטפת, ראיתי שכל
המישמשים באגף הסוב-טרופי כבר קבלו את החריצים שלהם, וכל
התפוזים סביב הים התיכון כבר הכילו נקבוביות כהלכתן, וחשבתי
שאולי בכל זאת יש משהו חיובי בריצה המטורפת הזו, נגד המסורת
ונגד ההוראות ונגד הבריאות. היה די ברור שאם הוא רק ירצה - כל
הפירות הנגועים יכוסו רקבוביות, קטנות ככל שיידרש, ללא יוצא מן
הכלל ובתוך לילה אחד, והבנתי שאין לי מה לבוא בטענות, והגיע
הזמן לרדת מהפולניות, שהתחילה להשתלט עלי בשבועות האחרונים.

אבל יותר מזאת אהב הוא לכופף את החוקים ולשבת איתך בבוקר, מתחת
לאקליפטוס, על כוס קפה וסיגריה. מעופף. מעופפים שניכם.

אני יודעת, כמובן, שאני מדברת יותר מידי. אבל מה אני יכולה
לעשות? - אחרי שקרה כל מה שקרה, כבר אין כמעט אדם שלא יודע מי
מסמן את הפלחים באבטיחים שבצידי הדרכים, ואני לא מוצאת שום
סיבה שבעולם להסתיר, מה עוד שהלב נשבר בתוכי וכואב מאד, ואני
חייבת להוציא משהו החוצה. אולי עם הדיבור, כשאני מתארת בקול רם
סודות שנכמסו במשך מאות שנים, אולי רק כך ניתן להשיר כאב
מהגרון - החוצה, כמו נשירה של עלים מהעץ בסתו, לשחרר את הקשרים
החונקים האלה, שמנעו ממני לנשום כל הזמן האין סופי הזה. הגמד
הענק שלי, כשרק התחיל לתפקד, והיה ירוק לגמרי עדיין, גרם
למועצת הפלפל לחקור ולבלוש ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שללא
הפעולות שלנו, הפלפל - הירק שהיה ההצדקה היחידה לקיום המועצה -
לא היה נראה כפי שהוא נראה. ובמועצת הפירות היה אפילו ערב
דיונים אחד, שנמשך אל תוך הלילה, והיה גדוש יצרים וסוער
במיוחד, ובסופו הגיעו כולם פה אחד למסקנה, כי הוא אשר מושך את
הפטמות בלימונים, אם כי בנושא הרימונים לא היתה כלל תמימות
דעים בין חברי המועצה, ובמסמך שהגישו לממשלה, הם נאלצו לבסס את
הניסוח הסופי על ניחושים בלבד. אני יודעת בדיוק מתי הוא תאר
באזניך, באהבה רבה, את הפרוצדורה של הארטישוק. ואתה, מאיר,
היית המום. ממש חטפת שוק, מה?

אבל יותר מכך - הוא אהב לכופף בנחת את עשרים וחמש האצבעות בכף
ידו, אחת אחר השניה, ולהשמיע מין קנאק כזה, שהדהד בכל המטעים
בסביבה. כולם הזדעזעו מהצליל - ורק אתה חייכת לך מין חיוך
מסתורי בכל פעם שהוא עשה את זה. אני בטוחה שידעת מראש מה הולך
לקרות לו בנשמה. בתור בן-אדם אתה מוכן לתת כתף, אבל בתור
בן-תמותה, מאיר, אתה רוצה רק לכייף, ואין לך זמן, לפעמים.

אחרי שתחקרת אותו שבועות וחודשים, שאלת והתקפת והתחננת ובישלת
מיליון כוסות קפה חזק, כמו שרק אתה יודע, עם הל וכמה גרגרי
וניל שחורים, וקמצוץ בלתי נראה של פלפל חריף... הוא נשבר. אתה
לא מפונק, וירדת איתו אל הבננות, והראית לו מה שלך היה ברור
לגמרי כבר כמה זמן, והוא לא ראה את זה קודם, ובדרך הוא השלים
לך כמה חתיכות חסרות בפאזל של הסיפור שלו, על אבותיו, הנפילים
הננסים, שמהם ירש את כל הידע הרב הזה. אבל הוא החסיר פרט אחד
חשוב, או יותר נכון שני פרטים. את סוד המהירות, ואת הסוד הנוגע
ליצירת הטריקים. אני מצטמררת למחשבה שדווקא אז, באותו לפנות
בוקר גורלי, לא התפניתי לעקוב אחריכם מרחוק. הייתי כבר מתוסכלת
מחוסר אונים, אחרי פגישה ועוד פגישה ועוד, בהן סיפר לך את כל
סודות המורשת שלנו, נגד כל החוקים, נגד כל הכללים שהכתיבו לנו
אבותינו. דווקא באותו זמן החלטתי שמגיע לי לילה אחד של נחת,
והלכתי לבילוי של כמה שעות בקישקוש דגים, וכבר הייתי בטוחה
שלילה שקט עבר על כוחותינו בים האטלנטי. לילה שקט? לילה
מסריח... אם הייתי מקשיבה לכם, הייתי מספרת לך בעצמי, בנסיון
נואש למנוע את מה שלא ניתן: סוד המהירות אינו חשוב כל כך. סוד
היצירה, לעומת זאת, סוד היצירה... הוא חשוב. ואפילו קריטי. כל
אחד מהטריקים שהוא ירש, נוצר בשעתו על ידי אחד מאיתנו, הנפילים
הננסים, כאשר אי אפשר היה יותר להחזיק את היצירה הזו בפנים. כל
המצאה של נקודה, כל שבב ענף מקומט, כל חריץ -עלה בחיים של
מישהו. כי אחרי שההמצאה יצאה לאויר העולם - נעלם היוצר שלה.
פוף... היה ואיננו. נמעך ומתקפל ונזרק כמו שקית שאין בה צורך
אחרי שמוציאים מתוכה מתנה נוצצת, גדולה וחדשה.

ורק מתנת-היצירה נשארת. והיא חיה וקיימת כמו זרעי קיץ נישאים
ברוח, כי אנחנו, המוני הנ"נים (נפילים ננסים), דואגים להציג
אותה לראווה מידי לילה על פני כל הפירות והירקות שבעולם. ואתה,
מרוב התלהבות, ומרוב שאהבת אותו ורצית לעזור לו להתבטא, עודדת
אותו לעשות מה שהוא אוהב. בכרמים, בחורשות, במטעים. והוא ניסה
להתאפק, ידע מה מחכה לו, וזמן מה אפילו הצליח להחזיק מעמד...
אבל כשהובלת אותו בטיול הרגלי שלכם באותו לפנות בוקר גורלי,
בערמומיות רבה הובלת אותו, כי אתה ידעת כבר מזמן את מה שהוא לא
היה מודע לו, כשמשכת אותו בתחבולות לתוך מטע של בננות: צהובות,
ישרות כמו חיילים, ושקטות, כמה שקטות הן היו, הבננות האלה...
הוא רצה להתאפק, ממקומי שבמעמקי האוקינוס הרגשתי אותו עוצר את
היצירה המתפרצת, בכל כוח הרצון שיכול היה לגייס, אף כי הבננות
כל כך רצו להתכופף, והשקט ממש דרש קנאקים. כן. זה היה השקט הכי
מתאים לקנאקים שבעולם. מצד שני, הוא אהב את הקיום שלו, אהב את
המרוצים ההחוזרים ונשנים, את המעוף, את הפעילות הלילית
המטורפת, אהב מאד את שיחות לפנות-הבוקר שלכם והקפה, אבל...

אבל יותר מכל אהב הוא לכופף בננות, וזאת היתה ההברקה שלו.