אז מה אני יכולה לספר לכם על עצמי?... בחורה חביבה, קטנה
וג'ינג'ית. חובבת ג'אז ושונאת מוזיקת עולם. מה זה בכלל מוזיקת
עולם? כל מיני שירים שאף אחד לא ממש בטוח אם הם הגיעו מטנזניה
הצפונית או מאוזבקיסטן המשוחררת מינית. אז קוראים לה מוזיקת
עולם. כרגע עובדת כזבנית, גרה בדירות מזדמנות, ו... אחותי
התחתנה לפני שישה ימים בדיוק. אחותי. הבכורה. עכשיו, אני
מודיעה מראש לכל מי שעומדת להתחתן, או שאחותה עומדת להתחתן- אל
תקראו. ותרו. שחררו. המשכנה לחיות באשליות שלכן על החתונה
המושלמת ושהכל מסתדר בסוף. כי מה שאני הולכת לחשוף כאן היא
טראומת החתונה שלי. וזו אפילו לא החתונה שלי!

אז אחותי, שתיקרא מעתה א', היא לא בחורה שגרתית. ונכון שכולנו
נורא רוצים לחשוב על עצמנו כלא שגרתיים, אבל היא... היא באמת
לא שגרתית. היא חיה בצפון הרחוק, משהו ליד סכנין, מקום ירוק
ומרוחק מכל הציויליזציה. מזה שלוש שנים היא ובעלה שיחיה (להלן
ר'), גרים שם באוהל. כן, כן, אוהל. אני יודעת שהדבר הראשון
שעולה בראש זה אוהל מטיילים קטן או אוהל מבריזנטים שחורים, אבל
זה לא ככה. זה אוהל דה-לוקס. יש להם כיריים, כיור, חשמל ואפילו
אח עצים רומנטי בפינה הימנית. ושיא השיאים- יש להם בזק. הזוג
המאושר חי לו כאדם וחווה, כאברהם ושרה, או כמו שאמי העירקית
נוטה לתאר אותם, "ר' טרזן, א' ג'יין והילד שלהם יהיה מוגלי".

לפני כשלושה חודשים קיבלתי את הבשורה הכה משמחת, שהנה הגיע
יומנו לשמוח, והם סוף-סוף מתחתנים. באותו רגע החלטתי להיכנס
למרתון - לעזור בהפקת חתונת המאה. לא פחות מ-700 מוזמנים.
פנטזיות על אנטריקוטים צלויים ושיפודי טלה נוטפי שומן עסיסי.
מוזיקת ג'אז פאנקית. קצת חסידי לא יזיק (אברהם ושרה, כבר
אמרתי?). והמון, המון רווקים יפים וטבעיים, עם צ'אקרות פתוחות
לרווחה, כמו שרק תושבי המקום והסביבה יכולים להיות, וכולם
מתעניינים באחות הרווקה של הכלה, כי אמנם הכלה היא היפה ביותר
בערב החתונה, אבל היא כבר תפוסה. מסע ההתפכחות שלי התחיל בדרך
לפרדס חנה. אני ומשפחתי, פרט לא', חיים באיזור המרכז הגועש. א'
מצאה מעצבת ותופרת לשמלה דווקא בפרדס חנה. קבענו לאסוף אותה
מהרכבת בקיסריה. איחרנו. צעקות כל הדרך, צעקות כשהגענו. "אני
כבר רואה את זה, אתם תאחרו לי לחופה". לא נכון... מה פתאום?

את הדרך לבית המעצבת עברנו בשלום ופנינו בדיוק לפי ההסבר, בשלט
האין כניסה שעליו סטיקר "באהבה", ומאז סומן המקום כ"אין כניסה
באהבה". אני טוענת עד היום שזה היה סימן מבשר לבאות. הגענו
לבית שנראה כמו הצריף הרעוע של תמרי, עם חצר סבוכה. א' כמובן
השילה את נעליה מעל רגליה והרגישה טבעי, ואחותי השניה, אמא שלי
ואני דידנו בין האבנים והחול. את הדלת פתחה לנו בחורה חביבה.
טבעית במאת האחוזים, כולל שיערות בבית השחי+ניחוח גוף ללא
תשלום. היא הציעה לנו צ'אי והתיישבנו למלאכה. חשבתי לי בשקט
שיש לה דיבור מעצבן, איטי כזה. עיינו במיני קטלוגים ולבסוף
החלטנו על כיוון. אחותי רצתה להיראות כמו נסיכה של ימי
הביניים. סגרנו על מחיר נמוך יחסית והלכנו משם, שמחות וטובות
לב, מצאנו את הבחורה הטובה היותר לעבודה, ויש עוד 3 חודשים
לחתונה, המון זמן לכל הדעות להתבחבש, לשנות, לבחור ולהחליט.
ההתרגשות בשיאה.

אחרי שבוע הלכנו לבחור את הבדים. נחסוך מכם את תיאורי החום של
תחילת יולי ברחוב נחלת בנימין. רק נציין שאחר שלוש שעות של
נר-אה... לי... ש-כ-דאי... לך.. ב---ד... כ-ז-ה..." התחלתי
לחפש שלט ללחוץ בו על "<תדבר כבר. למזלנו היא
היתה מוכרחה ל-ל-כ-ת. לא נבחר שום בד. רק בלבול אחד גדול.
החלטנו להמשיך להסתובב יחד, א' ואני, וחרשנו את שינקין, קינג
ג'ורג', דיזינגוף ובאיזשהו שלב הגענו לכיכר רבין, הכל ברגל, אל
תשאלו אותי איך. דבר אחד טוב יצא מהסיבוב הזה- מדדנו שמלה אצל
מעצב ידוע והחלטנו לגנוב את העיצוב! ברחנו מהחנות, לא לפני
שדיברנו מאוד ברצינות עם המוכרת על המחירים וכו', ויצאנו
מתפוצצות מצחוק כמו שני ילדים שהציצו לשכנה מתחת לחצאית. זה
היה בערך הדבר האחרון שהסתדר כמו שצריך.

אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון בהול מא' היקרה שלי על העלות
המטורפת של חתונת המאה. האוכל יקר מידי. צריך 50 טון בשר. מה
יהיה. ניסינו להעלות פתרונות יצירתיים של תבשילי עוף או קדרת
עוף או משהו שנשמע יותר מבטיח ממה שהוא באמת. "לא רוצה...!
רוצה אנטריקוט בחתונה!!! רוצה אוכל משובח!!!". סגרנו את הטלפון
בהחלטה על ויתור. אין מה לעשות. יהיו קבבים. לאחר מכן הצעתי
לעזור בסידור השולחנות בחינה ובחתונה. למה, הו, למה אני מכניסה
את עצמי לדברים האלה. עציצים, סידורי פרחים, קריסטלים, סרטי
סאטן, פוטפורי ועוד מיני ירקות. חלק מהמוצרים קניתי באיקאה,
במבצע של "100 מוצרים בשקל". כל עם ישראל ואחותו (שמתחתנת) היו
שם. אז מה. אז מה אם חיכיתי שעה וחצי בתור. הם מוכרים פופקורן
בשקל ליד הקופות. וגם נקניקיות טעימות.

הזמן עבר חלף לו, ואנו מתקרבים לתאריך המיוחל. באיזשהו שלב
התאפקתי מלהגיד שאני רוצה שהיום הזה יגיע רק, כי אני רוצה שכל
חוקי מרפי יעברו מעלינו לאיזה משפחה מחתנת אחר. השמלה של אחותי
לא קרובה לסיום. המעצבת תופרת שכחה לקנות סרט אורגנזה. "אין
כניסה באהבה" כבר יצא לי מכל החורים. לעולם לא אבקר שוב בפרדס
חנה! קיבלנו הבטחה שעד החינה השמלה תהיה מוכנה. לי אין שמלה,
אין נעליים ואין חיים. הגיע יום החינה. אני סובלת מכאבים
איומים בקרסול. איך לעזאזל אני ארקוד על עקבים לצלילי "מברוק
עלקי, יא עריס מברוק" אני לא יודעת. ביליתי את כל היום באולם
ששכרנו, אולם מועצת הפועלים שבעיר מגורינו. לכו תהפכו אולם
כנסים משרדי עם שטיחים כחולים-אפורים מקיר לקיר למשהו שמח
ומצועצע לכבוד המרוקאים. יצאתי מהמקום בערך שעה לפני תחילת
החינה. התארגנתי לי בעייפות שמחה, והנה קיבלתי טלפון מא'
יקירתי:
"א י ן  מה  ל ל ב ו ש !".

היא ובעלה נסעו באותו בוקר לכותל כדי לקבל קצת ברכה, אבל כמובן
שבכניסה לכותל היה חפץ חשוד והם נתקעו כשעתיים ברכב הלא ממוזג
של ר', ובדרך חזרה סתם הפקקים הרגילים של אחה"צ בדרך לת"א. היא
היתה אמורה לקנות חצאית חביבה בירושלים, אבל לא היה זמן. קראתי
לה אליי לדירה ובינתיים הזמן מתקדם, השעה שבע וחצי ואמא שלי רק
אז יצאה מהבית, הנה היא שוב מאחרת לאירוע של עצמה. קיבלתי
טלפון מא' שוב, "את לא תאמיני!!! המעצבת התקשרה אלי עכשיו
להגיד לי שהשמלה לא מוכנה! שהיא לא מספיקה! מה היא אומרת לי את
זה עכשיו?! תפתחי לי!". פתחתי את הדלת ואחותי נכנסה ברוח סערה,
ממשיכה להרעיד בקולה על "אין כניסה באהבה". הרגעתי אותה, קצת
מים, סיגריה, שיפוץ הפן ויצאנו. הגענו למקום וחשבתי שבזה נגמרו
צרותיי, לפחות לערב הזה. מה פתאום? מה פתאום חשבתי לעצמי שטות
כזאת? מרפי לא מניח לנו. המקרר שבו איכסנו את כל השתיה-
התקלקל. המזגן- התקלקל. אין מספיק כלים. המשפחות שלנו (שכוללות
מרוקאים, עירקים, בולגרים והונגרים) ישבו במקומן ונופפו בצלחות
החד פעמיות. ואז הגיע טקס החינה. ומאז- היה כיף. חם, לח וכיף.
אני מודה. מרפי הלך לנוח.

למחרת שוב השכמנו קום כדי לפגוש את "אין כניסה באהבה" בת"א
(אמרתי שאני לא נוסעת שוב לפרדס חנה), ולקנות מתנה לר' היקר
לכבוד שבת החתן, שהתקיימה באותו ערב. כמובן שכשא' מדדה את
השמלה, היא היתה קטנה בטירוף. 5 ימים לפני החתונה. "ז-את ל-א
ב-ע-יה... א-ני א-ת-קן את... זההה... ב-צ'צ'צ'--ייי---קקק".
חזרנו הביתה וא' חטפה התמוטטות עצבים- פשוטו כמשמעו. נשכבה על
המיטה, יבבה ולא הצליחה לקום. אני כשלעצמי התחלתי בתלישת
שיערות שקטה. שבת החתן מתקיימת בצפון, צריך להגיע לשם לפני
כניסת השבת ואין סימנים להתאוששות. בסופו של דבר, טלפון מהחתן
מצליח לעורר במידת מה את הכלה המהוללה ואנו יוצאים לדרך. שכחתי
לציין שיום קודם אבי הוביל את האוכל ברכב שלנו ונשפך על כ-ל
המושב האחורי רוטב דגים, שלא די בניחוחו הטבעי, אלא גם השמש
דאגה לבשל אותו טוב טוב. וככה, אנחנו נוסעים ברכב מצחין, 5
אנשים לחוצים לקראת כניסת השבת. הצלחנו להגיע בזמן.

כנראה שמרפי לא עובד בשבת, כי היא היתה מדהימה. המשפחה של גיסי
היקר פשוט מקסימים, בעיקר כי הם הודיעו לי שבחתונה יהיה בחור
בשם אונדריש, הונגרי יפיוף ועשיר שמחפש שידוך, ואני היא-היא
ברת המזל עליה ימליצו בחום... ראינו את הוידאו של החינה מליל
אמש, והיה נראה כאילו חלפו שנים. צחקנו, אכלנו, שרנו... הכל
מתגמד לעומת הכיף והשמחה העצומה הזו. הא לך, מרפי.
עוד 3 ימים לחתונה. התייאשנו סופית מ"אין כניסה", ולקחנו את
השמלה לתופרת של אמא ושלי. היא והשותפה שלה תיקנו את הכל בכמה
שעות, כמובן. עכשיו הגיע הזמן להכין את סידורי הפרחים ל-50
שולחנות החתונה. חברה טובה שלי ואני קמנו השכם בבוקר ונסענו
לשוק הכרמל לקנות את הפרחים. יצאנו בזול, יצאנו מוקדם, ונדמה
שהכל מסתדר. אבל בטח כבר ניחשתם, חברים. נתקע לי האוטו. לא
מתניע. לא עושה אפילו צליל של "אני משתדל". כלום. מת. חום
אימים, המוני פרחים אצלי באוטו, אוסף חרציות, שרכים וגיבסניות
(היום אני יודעת את השמות שלהם), ואני עומדת לאבד את זה. אין
לי זמן להיתקע! אני צריכה להכין 50 סידורי פרחים!!! יש לי תור
לשעווה!!! אנשים טובים ניסו לעזור עם כאבלים-זה לא הזיז לאוטו
שלי. התקשרתי ל"שגריר"- הם טוענים שאנחנו לא מנויים. מרפי הבן
זונה. הזעקתי את אבא שלי למקום, ועליתי על מונית עם חברה שלי
ואלפי פרחים עייפים. אחרי חצי שעה קיבלתי טלפון מאמא- "אבא
הצליח להניע את האוטו בקלות". בבקשה, קחו איתי דקת דומיה לזכר
השפיות שלי.
כמובן שכשהכנו את סידורי הפרחים, נגמרו לנו הגיבסניות (הפרחים
הלבנים הקטנים, שתוקעים בזרים כדי למלא אותם). פעמיים. אתם
בוודאי כבר מרגישים עייפים רק מלקרוא את כל זה. רק עוד קצת.
הנה אנחנו מסיימים עם סידורי הפרחים ומגיעים לערב המקווה.
בקצרה, אמא שלי שוב לא היתה מוכנה בזמן, שכחה את עוגת הבד"צ
בבית ואת המפתחות.

ו... למחרת- הגיע היום הגדול. היום לו כולנו חיכינו. א' נסעה
עם חברות לצימר בכמון. כן, כמון, כמו התבלין. אחותי השניה נסעה
לדוד שלי, שגר בצפון, עד לערב. הוריי ואני נסענו באוטו מלא
בסידורי פרחים לרקפת, שם היה הצימר שלנו. סידורי פרחים, רקפת.
ממש שנון. הורי ירדו שם, ואני נסעתי למקום החתונה, המושב בו
הזוג המאושר חי. ראוי לציין בשלב הזה שאני לא מכירה את הסביבה
כלל וכלל, וחוש הכיוון שלי יעיל כמו סמור מפוחלץ. הדרך שעליי
לעשות היתה מרקפת למושב כדי לסדר את השולחנות, מהמושב לכמון
כדי למסור לא' את זר הכלה שלה, ומכמון לרקפת להתארגן בנחת
ולנסוע עם הוריי לחתונה. הלכתי לאיבוד! הגעתי לסכנין! אח"כ
הגעתי לאבטליון! אח"כ לכרמיאל! ושוב, את השמות אני יודעת
בדיעבד, כי אז הכל נראה לי אותו דבר! הרים, חולות, הרים,
חולות, כבישים מפחידים ומתפתלים! ואין לי סוללה בסלולרי! אבודה
בכרמיאל הצלחתי להפעיל את הסלולרי איכשהו, אבל למה שתהיה
קליטה? נכנסתי להיסטריה, נופפתי בידי לנהגים שחלפו על פני במבט
של "אני עושה כאילו לא ראיתי אותך". לבסוף עצרה לי אשה נחמדה
ואמרה לי שאני ממש קרובה. השעה היתה שש וחצי. החופה מתחילה
בשבע וחצי. רמות המצוקה הנפשית שלי אז היו בלתי ניתנות
לתיאור.

בסופו של דבר הגעתי לרקפת, בוכיה ומיוזעת התארגנתי לצלילי
הוריי המודאגים למראה בתם שחזרה זה עתה מהשטחים, ויצאנו. זהו,
חברים, יצאנו. חשבתי שבזה הכל תם. נכון שפה זה היה צריך
להסתיים? אז לא. אחותי איחרה לחופה של עצמה. אנחנו לא איחרנו-
היא כן. וזה בכלל לא העניין. גם אחותי השניה איחרה , וא' לא
היתה מוכנה להתחיל בלעדיה! 700 מוזמנים מתחילים לקבל קוצים
בתחת, כי השעה כבר 9 וחצי. מישהו החליט לשקר שקר
ספק-לבן-ספק-שחור שאחותנו הגיעה ושאפשר להתחיל. התחילה החופה
והיא לא באה. זה נגמר בזה, שבדיוק ברגע שהניחו את הכוס למרגלות
ר' היקר, היא קפצה מהקהל וכולנו צחקנו-בכינו מהקלה.
"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי, אם לא אעלה
את ירושלים על ראש שמחתי!"

וזהו, חברים, בסוף היו אנטריקוטים ושיפודי טלה עסיסיים, סידורי
פרחים למופת והמון המון יין ושמחה. והכי חשוב- אהבה כל כך
גדולה, עד שאפילו מרפי פלט איזה "הווו" אמריקאי ושחרר אותנו
לחגוג סוף-סוף.