[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני אל-תלכי
/
חמש שקל

                                                           
         



שלחו אותי לקנות לחם וחלב. נתנו לי חמש שקל. הלכתי דרך
הבניינים של השלוש-מאות, מאזור שלא כל כך הכרתי. עברתי שם בגן
משחקים, בוא נגיד שנקרא לזה גן משחקים. הכל אדמה, אבל קשה
כזאת, כאילו שזה סתם בלטות שמכוסות במלא אבק. לא הכי כדאי
ליפול שם על הברכיים. יש איזה כמה מתקנים, מפוזרים בכל המגרש
הענק הזה, ואין שם שום ילד. מתקן אחד אני כבר הכרתי מפעם
שעברה: שני סולמות מברזל מהצדדים, למעלה ברזל שמחבר ביניהם,
ואז יורד מין מוט כזה שמתגלשים ממנו. בפעם שעברה שהייתי שם,
נתליתי על המוט שמחבר למעלה, ולא רציתי להתגלש, רציתי לקפוץ
למטה. חיכיתי עד שיהיה לי אומץ. בינתיים התחילו לכאוב לי
הידיים. היה עדיף לי כבר לקפוץ, כי הן התחילו להיות מחליקות,
ואם הן היו נעזבות- אז הייתי נופלת למטה ולא קופצת, ואז זה
בהרבה יותר מסוכן, כי קשה לכוון ועלולים אפילו לנחות על הגב.
זה כבר היה מאוחר מידי לכל המחשבות, אז אמרתי על החיים ועל
המוות וקפצתי. הרצפה ממש לא בולמת... בלמתי עם הכפות ידיים שלי
מקדימה, אז הן קצת השתפשפו לי. אבל זה כלום לעומת לקפוץ משם!
אז הפעם הזאת, כשעברתי שם, כבר הכרתי את האדמה הזאת של הגן
משחקים, היו לגן הזה שתי יציאות עם מדרגות, גן גבוה כזה ומסביב
טרסה. ואז ראיתי את שרון יקותיאל.

הוא היה יותר גדול ממני בקצת, לא יודעת באיזה כיתה. הוא היה
פושטק וזה היה ידוע. אפילו שהוא לא היה מהשכונה שלי, ידעתי מי
הוא, ובגלל זה עמדתי בשקט וחיכיתי שהוא יעבור. הבעיה שלא היה
אף ילד בגן המשחקים הזה, אז הייתי נראית לו חשודה. הוא התקרב
אלי ואני החזקתי ביד את החמש שקל ממש חזק, אבל הוא הצליח לפתוח
לי את האצבעות. הוא לא הרביץ לי או משהו כזה, הוא רק פתח לי את
האצבעות והוציא משם את החמש שקל וברח.

כבר נהיה יותר חשוך בשעה הזאת, לא ממש חושך, ואני התחלתי ללכת
לכיוון האזור שלנו ובדרך חשבתי מה לעשות. לא רציתי לחזור הביתה
ולספר להם את הסיפור, כי אני מכירה אותם, הם היו מתעצבנים, או
שהם היו מתעצבנים עלי או שהם היו מתחילים לרדוף אחריו וזה גם
לא הכי נעים, אבא שלי היה יכול לעשות ממש בושות. נגיד שהיינו
נוסעים באוטובוס, אז אני תמיד הייתי פותחת חלון, ופעם איזה איש
אחד אמר לי לסגור את החלון. אז אבא שלי התחיל לצעוק עליו, "איך
אתה לא מתבייש, אתה מעשן באוטובוס והילדה לא יכולה לפתוח
חלון?". וכל האנשים הסתכלו.

אז הלכתי והלכתי והגעתי ליד המכולת של חזן, נכנסתי למכולת
ורציתי להגיד לחזן ואז התחלתי לבכות נורא. זה בעצם היה די
מבייש לבקש ממנו, אז נורא בכיתי ובקושי יכלתי לדבר, ובסוף הוא
הצליח להבין שאמרתי לו ששלחו אותי לקנות חלב ושרון יקותיאל חטף
לי את החמש שקל ועכשיו אני מפחדת לחזור הביתה. אז חזן שם לי
בשקית לחם וחלב והוא הביא לי את השקית, ואני נורא נרגעתי כבר
ורציתי כבר ללכת. ואז פתאום שרון נכנס לחנות.

אני הייתי די בבפנים של החנות, אז הוא לא ראה אותי. כבר רציתי
ללכת הביתה, בכלל לא היה אכפת לי משרון יקותיאל, שיש לו מלא
אחים גדולים ממנו, וגם שתי אחיות: אחת דינה, שהיא זונה, ואחת
דפנה, שהיתה מדריכה שלי בבני עקיבא וכשנסענו למחנה קיץ היא כל
הזמן קראה לכמה ילדים אחי, אחותי. אז אני רק רציתי שחזן לא
יסתכל, ולצאת משם מהר. כי למרות שהייתי כמעט בטוחה שחזן לא
מכיר את שרון, עדיין מאיפה לי לדעת. ולא היה אכפת לי בגלל
ההלשנה, כי סך הכל מה שרון כבר היה עושה לי ובמיוחד כשאני לא
באותה שכונה איתו. אבל כמו שהסברתי קודם, אני לא רציתי שחזן
פתאום יעשה שמה צעקות, כי כשהמבוגרים מתערבים- תמיד הם עושים
את הכל יותר גרוע ומתנפלים על ילדים.

אבל עוד לא יכלתי לצאת בלי ששרון יראה אותי, וחזן גמר לעשות
חשבון לאיש אחד, ואז הוא ראה את שרון. זה היה הרגע הכי גרוע.
לא ידעתי מה הם יעשו לו. ואז נכנס לחנות של חזן הבעל של הגננת
של מוריה, שהוא שוטר. הוא לא היה עם המדים שלו, אבל אני הכרתי
אותו, כי הם גרים בכניסה שלידנו. חזן החזיק כל הזמן הזה את
שרון ביד, הוא עיקם לו את היד מאחורה ושרון ניסה להשתחרר. הם
צעקו עליו: "עכשיו אתה גם כן גיבור כל כך גדול?". הם אמרו לו
גם "איפה הכסף, איפה הכסף", והוא בכה, "תעזבו אותי", וזה לא כל
כך נעים לראות איך שאחד כזה בוכה עם דמעות, כי זה לא בכי רגיל
של ילד שכל הזמן בוכה. אבל הוא לא נתן להם את הכסף, לחזן
ולשוטר הזה, הוא לא הראה להם איפה הוא החביא את הכסף והם
המשיכו והמשיכו ואני לא יכלתי לצאת מהחנות, כי אז זה כאילו שזה
לא אכפת לי, ובסך הכל הם עשו את זה בשבילי. והשוטר אמר לשרון:
"אתה לא מתבייש? תראה אותה, היא ילדה קטנה! בן כמה אתה, שאתה
חכם על ילדות קטנות?" ושרון לא ענה להם והוא כל הזמן בכה וניסה
להשתחרר, והשוטר צעק: "תענה לי, אני קצת יותר מבוגר ממך, ילד!
בן כמה אתה?". שמעתי את שרון אומר: "בן 100!" ואז השוטר נתן לו
סטירה, ושרון בכה בקול, וגם אני בכיתי נורא, והשוטר הדפוק הזה
עזב אותו וניער את הידיים שלו ואמר לו בקול מגעיל כזה: "עכשיו
בן כמה אתה?" וכולם הסתכלו ושרון אמר בשקט כזה, שלא שמעו: "בן
מאה ואחת", והוא הסתכל עלי וכל הפנים שלי היו רטובות מדמעות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קרעפלך!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/04 13:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני אל-תלכי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה