לא משנה באיזה מקום או שעה, תמיד תשמעו צלצול של פלאפון ברגע
שהכי לא מתאים לכם.  באמצע ההצגה. בקטע הכי מותח בסרט.  בערב
במה פתוחה.  תמיד יהיה את החרא הזה עם פלאפון דלוק שחייב, אבל
פשוט חייב לצלצל בקולי קולות עם הצפצופים הכל כך מעיקים שלו רק
כדי להעלות לכם את הדם למח.  החרא הזה הוא אני.

ב92' עמדתי ראשון מלפני כל האספסוף בתור לקבל את הסלקום הראשון
שלי.  התלהבתי מהרעיון שלא משנה איפה אני נמצא, אוכל לדבר עם
החבר הכי טוב, החברה, הבן דוד, אמא, אבא, האח הגדול, האחות
הקטנה, הבת של השכן, כל העולם, אישתו, והדודה שלה מבית
לוינשטיין.  אז הייתי אומר לאנשים להתקשר אלי כל הזמן, אפילו
אם לא היה להם שום דבר להגיד, ובכל הזדמנות שהיתה לי, הייתי
מוסר את הפלאפון שלי לבנות ועסקים  נבחרות ונבחרים ברחבי הארץ.
אחרי חודש קיבלתי שני מכתבים בדואר, משהו שהיה אירוע מרגש
בפני עצמו.

הראשון מבזק עם חשבון הטלפון החודשי שעמד בדיוק על 30 אגורות,
ונספח של עשרים ומשהו עמוד על השירותים הכי יקרים שיש להם
להציע.  קיבלתי את הרעיון משום מה שהם לא אהבו שהפלאפון שלי
לקח מהטלפון את כל הקליינטורה בהינף של כרטיס אשראי.  השני היה
מסלקום עם חשבון הפלאפון החודשי שעמד על שלוש מאות ועשרים ואחד
שקלים (ב92' זה עוד נחשב להרבה כסף).  שרקתי כשראיתי את החשבון
בשביל האפקט הדרמטי.  יחד איתו הגיע מכתב הערכה עליו חתם פאם
טה דה דאם: מנכ"ל סלקום בכבודו ובעצמו עם תודה אישית על עזרתי
הגדולה בקידום הטכנלוגיה במדינת ישראל.  הזדקפתי והתמלאתי
בגאווה.  הייתי מיבש הביצות המודרני, איש שנות התישעים, חלוץ
העידן הסוללרי.

התחלתי להיות החרא הזה יום אחד כשיצאתי לטיול ברחובות תל אביב
האורבנית בשעה מאוחרת בלילה.  עברתי ברחוב שקט ליד ספסל עליו
ישבו צעיר וצעירה שקירבו את שפתיהם אחד לשניה באיטיות.  פתאום
"ביפביפביפביפ, ביפביפביפביפביפ".  הם ניתקו מיד מגע והסתכלו
על האדמה.  בצד השני היתה ידידה טובה של חבר של הבן דוד שלי
ששאלה אותי אם אני יודע איך מגיעים לקפה נוגה.  הסברתי לה
בקולי קולות עם תנועות באוויר.  לאחר שסיימתי קם הזוג מהספסל
ופנה אלי בזעם שאני צריך להתחשב ולכבות את הפלאפון ברחוב בשלוש
לפנות בוקר.  נורת פלוצנט לבנה הבהבה פעמיים ונדלקה בראש שלי.

משהו שאולי שמתם לב אליו, זה שאני מכור לתשומת לב.  כשאני
במרכז העניינים, אדרנלין מפגיז את החושים שלי כמו פצצת אטום
שמתפוצצת על הירושימה ונגסקי.  אני מרגיש חי, אני מרגיש קיים,
אני מרגיש כמו דוד מלך ישראל.  

אז כל יום אחרי העבודה הייתי מסתובב בעיר ומתכנן בקפידה איך
הפלאפון שלי ישגע את כל העולם.  פעם אחת למשל, הלכתי לראות את
פארק היורה עם דף ועט.  רשמתי בדיוק מתי יש את הקטעים הכי
מותחים בעולם, ולמחרת חזרתי לאותה הצגה של הסרט באותו הקולנוע.
שעה קלה לפני כן אמרתי לאמא שלי שהיא שוויצרית במקור, להתקשר
אלי בשעות X Y ו Z.  התכנית היתה חלקה כמו מכנסי עור על יעל בר
זוהר.  

הטי רקס הסתכל עם העין הענקית שלו על גיבורי הסרט שניסו
להתחבא, ופתאום "ביפביפביפביפביפביפ.  ביפביפביפביפביפ."
הצופים בקולנוע לא ידעו בכלל מאיפה זה היכה בהם והתלחששו
בעצבנות והצביעו עלי.  החוקרים התחמקו מהדינוזאורים שניסו
לדרוס אותם כאשר לפתע "ביפביפביפביפביפ, ביפביפביפביפ".  אחרי
זה הם כבר נתנו לי כל מיני מבטים מאוד מאוד רעים.  הולוסורפטור
מתחת לחוקרת עמד לנתר כש"ביפביפביפ, ביפביפביפביפ."  באותו
הרגע חתפתי פופקורן וכוסות מלאות בדיאט קולה.  יצאתי מהקולנוע
רטוב, מתוק, ומלוח, אך דיאטטי ומאושר לגמרי.

מאז התפטרתי מהעבודה כדי להיות החרא הזה במשרה מלאה, ולא
הפסקתי להיות מאושר.  איפה שהיו אנשים שלא רצו הפרעות, אני
הייתי בשביל להפריע.  הכי אהבתי את המקומות שתמיד היו אומרים
מראש לכולם לכבות את הפלאפונים.

במקרה הכי טוב קיבלתי הערות על הצעירים של היום, במקרה הכי
גרוע פנס בעין.  למזלי סלקום הזדהו עם השליחות שלי והסכימו
לשלם לי לעשות את מה שאני עושה בשביל לפרסם אותם.  הם אפילו
שלחו לי כל כמה חודשים את הדגמים הכי חדשים שרצו למכור
להמונים, אבל רק כאלה בלי מצב רוטט.

וזהו.  היום יש לסלקום, פלאפון, ואורנג' אלפי אנשים כמוני.  אז
כשיום אחד תמצאו את עצמכם עם פלאפון ביד בלי להבין בכלל איך
הסתדרתם בלעדיו, תחשבו עלינו, האספסוף חסר התרבות עם החוצפה
הישראלית שאתם כל כך אוהבים לשנוא.