הוא מת בסוף והיא מתאבדת. כשהם הכירו והתחילו לצאת, כל החברים
שלהם אמרו שהם נועדו להיות ביחד ושאם הם לא יסתדרו, אז מי כן.
בשלוש השנים הראשונות שלהם כזוג הם לא רבו ולו על הדבר הקטן
שמבין הדברים. כל פעם כשנוצר סיכוי למריבה, שניהם ראו את זה
מיד ומיד אחד מביניהם התפשר או הגיע להחלטה שהשני צודק. אף פעם
לא היה להם משעמם אחד עם השנייה וגם כששתקו, הם נהנו מזה מאוד,
ואנשים אחרים נהנו לראות אותם שותקים ביחד. הם אהבו להיות ביחד
כל יום, אבל יום אחד בשנה הם אהבו יותר מכל יום אחר, את היום
המיוחד שלהם. היום המיוחד שלהם הוא לא היום שבו הם נפגשו ולא
היום, שבו הם יצאו ביחד בפעם הראשונה. היום המיוחד הוא היום
שבו הם הסתכלו אחד על השנייה והבינו שהם מאוהבים.

כל שנה ביום המיוחד הם היו עושים משהו מיוחד. הם לא היו זוג
רומנטי מטבעם, מפני שכל אחד מהם לא היה רומנטי כשלעצמו. אז הם
היו עושים דברים שלא קשורים ברומנטיקה, אבל מלאי משמעות. ליום
המיוחד הראשון הם עשו הכל יחד, ולא בצורה מלוקקת וקיצ'ית,
דברים כמו לשטוף את הבית ביחד, להוציא את הכלב, לזרוק את הזבל,
למלא דלק במכונית, להכין אוכל, להתקלח ודברים כאלו. בשנה
השנייה ליום המיוחד שלהם הם נתנו אחד לשנייה משהו שחשבו שלשני
לא יהיה כל צורך בו, אבל עדיין ישמור עליו כאילו היה הדבר
החשוב ביותר שיש לו. היא נתנה לו דאודורנט נשים משומש והוא נתן
לה את הציפורניים, שגזז יום קודם לכן, בתוך שקית של אוכל. מין
הסתם שתי "המתנות" האלו עדיין אצלם ושמורות כמו המונה ליזה
במוזיאון. בשנה השלישית ליום המיוחד שלהם הם עשו קעקועים, כשכל
אחד מהם קיעקע את השם שלו על עצמו. הם עשו את זה כדי לא לשכוח
שיש גם את היחיד ולא רק את הזוג. בשנה הרביעית הוא שכח.

היא כבר עמדה בפתח הבית אחרי שצבעה את השיער לסגול, רשמה על
חולצה לבנה את המילים של "כלבלב הו בידי בם בם" של מתי כספי,
והכינה כמויות של בשר. בשנה הזאת הם החליטו להחצין את הדברים
שהם גילו בפגישה הראשונה, ששניהם אוהבים. הוא נכנס הביתה עם
אותו שיער, אותה חליפה שאיתה יצא בבוקר לעבודה והבעת פנים,
שפעם ראשונה שהיא ראתה שהוא מסוגל לייצר לאחר שהוא הבין ששכח.
מאז אותו רגע היא לא דיברה איתו שבוע. הוא כבר ניסה הכל. הוא
התנצל, הוא צבע את השיער לסגול, הוא רשם על חולצה לבנה את
מילות השיר "כלבלב הו בידי בם בם" של מתי כספי, הוא הצליח
להגיע למתי כספי, שהתקשר אליה לבקש סליחה בשמו. הוא התחנן,
בכה. והיא, לא דיברה איתו אף לא מילה. בתחילת השבוע שאחרי היא
הסתכלה עליו ואמרה לו שצריך לחדש את הדרכונים שלהם. הוא הסתכל
עליה ואמר לה שהוא יעשה את זה. הוא כל כך שמח שהיא דיברה איתו
לאחר שבוע של עינויים בלתי פוסקים, אחרי שחשב שהכל אבוד. הוא
התקרב אליה ולחש לה באוזן שהוא מצטער ושזה לעולם לא יקרה שוב.
היא הסתכלה לו בעיניים ואמרה "אני סולחת". מאז שהם הכירו לא
הייתה להם נשיקה כזאת מלאת אהבה. היו להם אלפי נשיקות של תשוקה
ושל רגש, גם נשיקות של אהבה, אבל לא כמו זאת.

למרות שלא חשבו שהם זוג רומנטי וקיצ'י, פתאום לשניהם ירדה
דמעה, בדיוק באותה שנייה, דמעה בודדה, גם לו וגם לה בזמן שהם
מתנשקים את הנשיקה הכי יפה שהייתה להם. הם הרגישו אחד את
השנייה כמו שמעולם לא הרגישו, היא עצרה לשנייה, הסתכלה עליו
ובחיוך שוב אמרה "אני סולחת", ושוב חזרו לנשיקה שלא רצו
שתיגמר. הזמן נעצר. הם חשבו שזה קורה רק בסרטים, אבל כשהוא
במקרה הסתכל בחלון, ראה שהשמש כבר כמעט שקעה, כשבזמן שהם
התחילו להתנשק- השמש עמדה באמצע שמיים. הוא חיבק אותה חיבוק
קרוב ואמר לה שהוא אוהב אותה יותר מכל דבר, היא החזירה לו
באותו משפט. הוא לקח את הדרכונים ויצא מהבית בכדי לחדשם.
כשהזמן עוצר, התנועה ממשיכה.

הוא ירד מהמדרכה לכביש בדילוג של אושר, שלא חש כבר שבוע,
ומכונית שנסעה די מהר פגעה בו כשהוא עוד באוויר. היא שמעה את
הרעש דרך החלון של הפגיעה, הצעקה, ההמולה. היא ירדה למטה וראתה
אותו שוכב על הכביש מחוסר הכרה ומדמם. האמבולנס הגיע
והפרמדיקים קבעו, לאחר שניסו להחזיר לו את הדופק, שהוא נהרג
במקום. היא עמדה שם ברחוב ולא זזה. הזמן נעלם. היא רצה במהירות
לבית בתקווה שהוא שם, שזה הכל חלום בלהות, שהיא תראה אותו
ואותה ישנים במיטה שלהם יחד ושהכל בסדר, שזה רק חלום. אבל זה
לא היה והיא ידעה את זה.  ביום שאחרי התקיימה ההלוויה. כשהיא
חזרה הביתה, היא הרגישה חסרת אוויר, חסרת נפש וחיים, ריקה. היא
התהלכה בדירה הלוך וחזור בידיים שמוטות ובכי שלא נגמר. "הוא לא
יהיה פה יותר" היא אמרה לעצמה בקול רם. שנייה אחר כך היא קפצה
מהחלון ומתה.
הוא מת והיא התאבדה.