באוגוסט 2004 כבר היה בהריון מתקדם בן מספר חודשים, מאוחר מכדי
להיפטר מעובר, הסיפור שהתדפק על פתח רחמו ותבע לצאת לאוויר
העולם.
מאז ניטע בו לראשונה הרה כמה וכמה פעמים. העוברים החדשים עקפו
את אחיהם ונבטו ולבלבו בקרבו וכשבשלו ילד אותם ללא ייסורים
יתרים.
לא כך הסיפור הזה, שהתפתח באיטיות וגם כשהגיע לבשלות, חש שלא
לילד הזה פילל ואולי מוטב שלא יראה אור.
אבל העובר, שחשד שאין כוונה ליילדו, החל להציק לו ולהשתלט על
מחשבותיו בזמנים ובמקומות שונים ובתכיפות גוברת והולכת. בדרך
כלל היה ממתין ללילה, לרגע בו נעצמו עיניו, והחל להישאב לשנתו.
בדיוק באותו רגע החל נטרד בסוגיית אמינות הסיפור: האם ניתן
להכריז על מותו של אדם, ואף לערוך לו לוויה כהלכתה - עם גופה
ותכריכים ורב ומשפחה וקרובים וידידים - למרות שהוא עדיין חי?
ואיך ישתתף בהלווייתו מבלי שיבחינו בו? ומה עם זיהוי גופתו?
האם אשתו לא תבחין שמדובר באחר?
אבל לא רק לפני שנרדם. גם כשעבד מצא עצמו מתחבט איך יקרא לרך
הנולד ומה שם ייתן לגיבור הסיפור, שסבל ממזל ביש ועולמו חרב
עליו. כל השמות שעלו במוחו לא התאימו לדמות. לאחר מכן, חשב
שאולי "דוב שגיא" יתאים, כיוון שמאותיותיו ניתן להרכיב "ביש
גדא". אבל "דוב שגיא" נשמע לו כקצין גבוה במיל, ובהחלט לא תאם
את דמותו הפתטית וחסרת המשמעות של הגיבור.
ויום אחד, כשהבחין שתשובותיו למכתבים בדוא"ל ספרותיות וכעוסות
מדי ושזורות בביטויים וניסוחים המזכירים את העובר שברחמו, הבין
שהגיע לפתיחה של חמש אצבעות לפחות והראש כבר מבצבץ והגיעה שעת
הלידה.
באוגוסט 2004 התיישב גורן מול דף word ריק, אבל עדיין לא ידע
איך יקרא לסיפור. לאחר מספר רגעים של התחבטות החליט על שם זמני
ואצבעותיו החלו להוליד את הוולד קצר הרוח דרך מקשי המקלדת אל
הדף האלקטרוני, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט.      

מודעת האבל

כהרגלו התעורר נפתלי עם הזריחה. חרש חרש הפשיל את שולי השמיכה
והתיישב על קצה המיטה. כפות רגליו גיששו באפילה אחר
אנפילאותיו, וכשמצאון- חמקו לתוכן מפני הרצפה הקרה.
את כל זה עשה בנשימה עצורה. אך כמו תמיד, חשאיותו לא עמדה לו
ולבו פסח על פעימה עת נסקה הנחירה הקלה לתרועה גדולה ונקטעה
בשיאה: "אתה חייב להעיר אותי כל כך מוקדם, תולי?" שאלה אביבה
אשתו. "המשיכי לישון, יקירתי" לחש, אבל היא כבר סובבה אליו את
גבה וחזרה לנחירתה החרישית ותשובתו נהדפה מגבה ושבה אליו
מיותמת ונכלמת.
במטבח שפת את הקומקום ועד שירתחו המים הכין לעצמו פרוסה עם
קוטג' ודבש לאכול עם הקפה וכריך טונה ועגבנייה, אותו ארז היטב
והניח בתיקו לאכילה בדרך. כשסיים לשתות ולאכול, צחצח את שיניו,
התגלח, התלבש, נטל את תיקו ויצא מביתו.
מתיבת הדואר אסף את העיתון. מהמחסן הוציא את אופניו, הידק את
שולי מכנסיו באטבי כביסה ויצא לדרכו.
כשהגיע לחניון הרכבת, החנה את אופניו ב"פינת האופניים", נעל
אותם, פנה לאולם הנוסעים, עלה לרכבת והתיישב במקומו הקבוע -
בקרון הצמוד לקטר, במושב האחרון בצד מערב, ליד החלון ועם הפנים
לכיוון הנסיעה.
כשהחלה הרכבת לנוע, הוציא את כריך הטונה ואת העיתון. כמו תמיד
התחיל בעמוד הראשי וקרא כל ידיעה פרשנות ומאמר מבלי להחמיץ
מילה, תוך שהוא נוגס בכריך בשיעורים מדודים ולועס במתינות, כ"ה
לעיסות לכל נגיסה.
כשהגיע למודעות האבל, סקר אותן בעיון רב ובנשימה עצורה. שכן -
נפתלי עבד בעיתון כסגן עורך וכמגיה ראשי במדור מודעות האבל. כל
בוקר קרא את כל המודעות בתשומת לב מרובה ובחן בשבע עיניים כל
אחת מהן, כדי לוודא שלא נפל בהן שיבוש כלשהו.
אבל באותו יום ציפתה לו הפתעה. הייתה מודעה אחת שלא זכר אותה
מאתמול בערב, עת סיים את הגהתו ואישר את המודעות לפירסום. היה
לו זיכרון צילומי נדיר, "לנפתלי זיכרון של פיל"- היו אומרים
עליו במערכת. במשך 40 שנות עבודתו הצטברו בזכרונו מאות אלפי
מודעות אבל, ותמיד זכר בפרטי פרטים כל מודעה שפורסמה בטווח של
שבוע אחורה. לכן היה כה מופתע כשנתקל במודעה הלא מוכרת - הוא
ידע שהיא לא הייתה שם אתמול בגיליון שאישר לפירסום.
וכשקרא את תוכנה, גברה הפתעתו עשרות מונים והוא שב וקרא אותה
בשניה ובשלישית ואף צבט את עצמו לוודא שאינו חולם כיוון
שבמודעה היה כתוב כך:
"בצער רב וביגון כבד אנו מודעים על פטירתו בטרם עת של נפתלי
בלום, מעמודי התווך של עיתוננו. תנחומינו לרעיה אביבה. ההלוויה
תתקיים בשעה 15:00 בבית עלמין נצח-ישראל".

בשלב זה נפתחה דלת חדר העבודה ואשתו בישרה לו שהנכדות בדרך
אליהם. גורן לחץ על save וסקר את מה שהספיק לכתוב עד כאן.
"נפתלי" נראה לו שם הולם לגיבור סיפורו, אף כי לא היה בטוח
שהוא "בלום". כמו כן, חשש ש"אנפילאות" היא מלה ארכאית מדי
ואולי מוטב היה שיסתפק ב"נעלי בית" ולא יצטעצע במילים גבוהות.
גם "חשאיותו " נראתה לו מוזר, אבל לא עלתה בדעתו מילה אחרת,
הולמת, שתבטא את כוונתו בבהירות מספקת.
רק בשבת בצהריים שב גורן לכתוב. שוב לא היה בטוח לאן להוביל את
העלילה. הלידה התחילה להסתבך והיה חשש לשלומו של הרך הנולד.
"כנראה שמדובר בלידת עכוז", הרהר גורן בינו לבינו, "ואיזה מין
סיפור יכול לצאת מלידת עכוז?"  שאל את עצמו, אבל נמנע לבטא את
המסקנה המתבקשת  והחליט להשאירה לדמיונו של הקורא.
בסופו של דבר, אחרי שנועץ בנפתלי בלום, הגיעו להסכמה באיזה
תוואי להתקדם וגורן המשיך בסיפור מבלי לדעת אם הוא מסופר על
ידו או שמא עלילתו נרקמת מאליה ומכתיבה את עצמה לראשו.

הטלפון לעורך

אחרי ההלם הראשוני כפה על עצמו נפתלי לחשוב בקור רוח ולנסות
להבין איך נפלה טעות איומה כזאת במדורו. מוחו שיחזר כל שניה
מאתמול. הוא פסל את האפשרות שלא שם לב למודעה בעת ההגהה. אם כך
- המודעה שורבבה לגיליון ללא ידיעתו. מתי זה קרה? רק אחרי שחתם
על הגיליון?  האם בין חתימתו לבין העברתו למערכת הראשית נעדר
מהשולחן? אבל גם אם נעדר מהשולחן ומישהו החליף את הגיליונות,
הגיליון המחליף היה בלתי חתום. האם פרסמו אותו ללא חתימתו?
ואולי מישהו הצמיד את שני הגיליונות עם נייר העתקה ביניהם
וחתימתו על הראשון הועתקה לשני? ומי בכלל מעוניין בתעלול שכזה?
האם זו סתם בדיחה תפלה על חשבונו? ואולי מישהו רוצה לסלקו
מהדרך? לפנות לעצמו תפקיד של סגן עורך ומגיה ראשי של מודעות
אבל?
נפתלי נחרד מהמסקנות אליהן הובילו אותו מחשבותיו. "יש בוודאי
הסבר פשוט יותר. נטול קונספירציות. כשאגיע למערכת, אברר את
העניין והכל יבוא על תיקונו".
כשהגיעה הרכבת לתחנתו, מיהר לטלפון הציבורי וחייג לעורך הראשי.
אחרי מספר צלצולים ענה לו העורך בחוסר סבלנות, ורווח לו ששולה
המזכירה עדיין לא הגיעה לעבודה. "שלום, צבי, כאן נפתלי. יש לנו
בעיה". העורך ענה לו בפיזור דעת: "רק בקיצור. מחכה לי יום
עמוס. ועוד נפלה עלי הלוויה פתאומית... רגע אחד... מי מדבר?"
נפתלי היסס לרגע לפני שהשיב: "נפתלי. נפתלי בלום. ממדור מודעות
האבל. נפגשנו פעם באירוע לציון 50 שנה לייסוד העיתון". לקח
לעורך מספר שניות להתעשת: "נפתלי??? אבל הודיעו שנפטרת? האם זה
סוג של בדיחה? האם אתה הליצן? אתה מעלה בדעתך איזה נזק ייגרם
לנו? איזו פגיעה באמינותנו?"
"זו הבעיה שבגללה התקשרתי אליך. לא ברור לי איך זה קרה. זה לא
הגיליון עליו חתמתי אמש. אנא, פרסם הודעת הכחשה ברדיו, תודיע
לשאר שזו טעות. איך אוכל להגיע לעבודה כשכולים יודעים שאני מת?
אנא ממך. אני חייב לנתק ולהתקשר לאישתי. יש לה לב חלש. היא לא
תעמוד בזה".
"רגע! אל תנתק!", פקד עליו העורך, "האם  אני הראשון שאתה מדבר
איתו הבוקר? כלומר - אני האדם היחידי בעולם היודע שעדיין אתה
חי?"
"כככן..." גמגם נפתלי, "אתה היחידי שיודע. מה כוונתך?" שאל
בחשש.
"אסור שאף אחד אחר יידע. הנזק לעיתון זה חורבן בית שלישי. זה
חייב להישאר בינינו. רק אתה ואני".
"אבל... מה עם אשתי? אני חייב לספר לה. היא לא תשרוד את
המודעה. וגם אם תשרוד אותה, מה יקרה כשאחזור הביתה?"
"אסור שהיא תדע. אם היא תדע, כל העולם יידע. ככה זה נשים. אתה
לא חוזר הביתה. אני כבר חושב על פתרון. מהיכן אתה מדבר?"
"אני בתחנת הרכבת המזרחית".
"חכה שם עד שאגיע. מוטב שתסתגר בשירותים. אסור שמישהו יכיר
אותך. תוך רבע שעה אני אצלך".

ההסדר

עורכים ראשיים חיים, כידוע, בממדי זמן אחרים משל שאר בני
תמותה. רבע השעה התמשכה למעלה מ- 50 דקות ונפתלי דימה שעברו
שעתיים מאז שיחתם. כל אותו זמן הסתגר בשירותי הגברים והיה נתון
למתקפתה של המנקה, שמדי מספר דקות הקישה על הדלת ושאלה "יש כאן
מישהו?" ונפתלי היה משיב "כן" ונאלץ לשמוע את טענותיה - כמה
זמן זה צריך לקחת ומי יודע מה בדיוק הוא עושה שם.
"נפתלי". מישהו קרא לו בלחש. העורך הגיע. "אני כאן" ענה נפתלי.
העורך התיישב בקיטון שלידו והעביר אליו חבילה ברווח שמתחת
למחיצה. "פתח את החבילה" הורה העורך בחשאי. בחבילה היו בגדים
של אדם חרדי. הייתה שם גם מגבעת שחורה בעלת פיאות שחורות
מסולסלות, וכן זקן שחור, שפופרת דבק ומשקפיים. "לבש את הבגדים
שבחבילה. אני אעזור לך עם הזקן. את הבגדים שלך תארוז בחבילה.
בינתיים אספר לך מה התוכנית".
"...שכני לספסל הלימודים הוא כיום מנהל ההלוויות בבית עלמין
נצח-ישראל. התקשרתי אליו וסידרתי את כל עניין ההלוויה. יש לו
גופה מתאימה. איש חסר בית ומשפחה, ללא קרובים. ממילא אף אחד לא
יבוא להלוויתו. אתה עושה איתו חסד. הוא יזכה להלוויה של אנשים
חשובים. הוא גם קצת דומה לך. פיקססתי לידידי תמונה שלך, שמצאתי
במשרד. הוא גם יאפר את המת כך שאשתך לא תבחין בהבדל.
שכרתי לך חדר במלון. אתה תשהה שם מספר ימים, עד שנחליט איך
לצאת מזה. אסור לך לצאת מהחדר. את הארוחות תזמין ב"שירות
חדרים". תגיד שישאירו על יד הדלת ותיקח רק אחרי שילכו. יש לך
חשבון הוצאות בלתי מוגבל. כמו כן - פקיד הקבלה ימסור לידך סכום
כסף הגון. אתה רשום בשם "שימחה נאכט". זה אתה. נפתלי בלום מת
ויקבר היום בשלוש אחה"צ".
נפתלי התלבש בדממה. הוא לא חש בנוח עם התוכנית, אבל לא הרהיב
עוז בלבו להביע את התנגדותו.
כשסיים להתלבש, יצא מקיטונו והעורך עזר לו להצמיד את הזקן.
התחפושת הייתה מושלמת, נפתלי לא זיהה את עצמו בדמות, שהשתקפה
אליו במראה. "שימחה נאכט, אל תשכח" סינן העורך. "בוא, המונית
מחכה, נוסעים ישר למלון".

'ממש גאוני', חשב לעצמו גורן בציניות. 'איך הסתבכתי בזה? לאן
כל זה מוביל?' הסיפור לא מצא חן בעיניו. לא נראה לו שיפרסמו
אותו אי פעם. 'מה יחשבו עלי הקוראים? איך אתייצב בפני ביקורתם?
אבל אין ברירה. לא ניתן להפסיק לידה באמצע. אי אפשר להחזיר את
העובר לרחם. ולמה שאתחשב בקוראים? מה אני חייב להם בכלל? גם
בסיפורים אחרים, מוצלחים יותר, לא פונקתי בתגובות. אני כותב
בשביל עצמי, לא בשבילם. ומה כבר אפשר לצפות מהם? אנשים
בינוניים, שטחיים, בעלי השכלה מוגבלת, רודפי סיפוקים מיידיים,
שבחוצפתם מצפים ממני ללכת לקראתם, לחולל למענם נסים, להחזיק
אותם במתח. למה שלא ילכו קצת לקראתי? שיתאמצו קצת. יתרוממו מעל
בינוניותם. יפשפשו בין המילים. יגלו משמעויות נסתרות. ימצאו
בסיפור בשורות חדשות, ניצוץ של גאונות, דברים שאני לא יכול
למצוא, שאני לא מאמין שקיימים כאן'.
כיוון שגמלה בלבו ההחלטה להמשיך עד הסוף המר, זימן גורן
לדמיונו את נפתלי בלום המת שקם לתחייה כשימחה נאכט, רב חרדי
עטוי שחורים, שיצא מהמונית שנעצרה ליד פתח המלון.

   
המלון

ב- 10:30 נעצרה מונית ליד פתח מלון מפואר. מתוכה יצא אדם לבוש
שחורים, חובש מגבעת ועטור זקן שחור וסבוך. הוא נכנס למלון ופנה
לדלפק הקבלה. דרכו נחסמה על ידי גבר מטופח לבוש חליפת "ארמאני"
בת שלושה חלקים, עם עניבה תואמת ומדיף ניחוח של בושם יקר. "רב
שימחה נאכט, אני משער" שאל ה"ארמאני" (?)  "רב שימחה", חשב
שהוא מתכוון למישהו אחר לפני שנזכר והניד ראשו בהסכמה.
"מיכאל אלמוג, סגן מנהל . לכבוד הוא לי", המשיך ה"ארמאני".
"הסוויטה מוכנה. אם יואיל כבודו להתלוות אלי".
הסוויטה שכנה בקומה 33. ה"ארמאני" פתח את הדלת והזמין את רב
שימחה להיכנס.  
כשנכנס פנימה נעצר כדי להתרגל לפאר וההדר שסינוורו את עיניו.
הסוויטה הייתה בגודל של אולם. רב שימחה העריך את גודלה וניסה
לאמוד את שיטחה. היו בה שני מפלסים. המפלס העליון נועד לשינה.
הייתה שם מיטה רחבת ממדים עם אפיריון ווילאות קטיפה ומשי. מיטת
מלכים. המפלס התחתון כלל ספות עור, שולחן ישיבות ל- 20 איש
ושולחן אוכל מהודר, שהוצב סמוך לחלון זכוכית ונציאנית גדול,
שהשקיף לים התיכון.
"אני לרשותך 24 שעות ביממה", אמר ה"ארמאני" בחיוך כובש. "שים
לב לכפתורים האדומים. אחד ליד המיטה, אחד ליד שולחן האוכל ואחד
בשירותים. כשתזדקק לי, תלחץ על אחד מהם". הוא פתח את דלת חדר
האמבטיה והזמין את רב שימחה להתרשם. "ג'קוזי, שיש קררה. גם
האסלה מיובאת מאיטליה. יש חוברת הפעלה. אם תזדקק לעזרה -
הכפתורים האדומים. תרגיש כמו בבית". סיים בחיוך ויצא.
רב שימחה פשט את בגדיו, ונפתלי השתרע על מיטת האפיריון. ליבו
היה כבד עליו והוא חרד לשלומה של אביבה. האם כבר ראתה את
העיתון? בוודאי הגיעה משלחת מהמערכת לבשר לה את הבשורה המרה.
איך תעמוד בזה? מה יקרה עכשיו? האם איעלם מחייה? האם הלך נפתלי
לעולמו ורב שימחה  נולד תחתיו? האם אני רב שימחה נאכט לשארית
חיי? איפה אחיה? מה עם העבודה?
אירועי היום התחילו לתת בו את אותותיהם. הוא חש לאה ואבוד.
מיטת האפיריון אימצה אותו לחיקה והוא שקע בתנומה.

"אתה נגרר לפרטים מיותרים ולא חיוניים" נזף רב שימחה בגורן.
"זה נמתח כמו מסטיק. תתמקד בעיקר ותהיה תכליתי. הלבטים שלך לא
מעניינים ובוודאי לא תורמים לעלילה. אינך חייב לתחוב את עצמך
לסיפור. הוא שלנו - שלי ושל נפתלי. האגוצנטריות שלך מקוממת.
עכשיו אני נוטל את הפיקוד. כל מה שעליך לעשות זה להקשיב,
להקליד ולשתוק".
רב שימחה לא מצא חן בעיני גורן. מהר מאוד הבין שאינו "כוס התה
שלו" וחשד שהוא זומם להשתלט על העלילה ולהובילה לדרכים חדשות,
שגורן לא שש ללכת בהן. אבל החליט להבליג, לשתף פעולה  ולהמתין
לשעת כושר בה יוכל להיפטר ממנו ולהחזיר את הסיפור לדרך הישר.
כיוון שכך, לא התווכח והחל להקליד את תכתיבו של רב שימחה נאכט,
אבל נטל לעצמו חירות לשנות פה ושם ולא הקפיד על נאמנות יתרה
למקור.  

הרעיון

כשנירדם שימחה נאכט, חלם נפתלי בלום. בחלומו שכב בבור עמוק על
גבו. על שפת הבור ניצב שימחה, את בידו, והחל לכסותו בעפר.
מסביב לבור עמדו כל חבריו מהעיתון ובמרכז החבורה עמדה אביבה
אישתו, לבושה שמלת כלולות צחורה ודמעות זולגות מעיניה. נפתלי
רצה לקרוא לה, לצעוק שהוא חי. אבל פיו התמלא בעפר ורב שימחה
המשיך להעמיס את אתו ולכסותו בקצב גובר והולך. העפר כבר כיסה
את כל גופו מלבד עיניו, שצפו באשתו הבוכה וברב שימחה, שחייך
אליו לפני שהטיח בו מנת עפר נוספת. העפר כיסה עיניו והוא
התעורר בבעתה. 'אני חייב להגיע לאביבה לפני ההלוויה', חשב
לעצמו. אחר כך נזכר בהוראותיו של העורך הראשי. 'ואיך אגיח
פתאום מן המתים? מה יאמרו חבריי? כמה לעג והשפלה צפויים לי?
והעיתון יתמוטט. והוא כל עולמי, כל חיי'.  
וכך שכב לו נפתלי בלום במיטת האפיריון, אובד עצות וחסר תקווה.
עד שנחו עיניו על בגדיו של רב שימחה  וצץ רעיון במוחו. הוא
הציץ בשעון - השעה הייתה 12:57. עוד כשעתיים להלוויה. מיד קם
ולבש את דמותו של רב שימחה, כולל זקנו העבות. כשהניחה דמותו
שבמראה את דעתו, הזהיר את עצמו להשאיר את רב שימחה בחוץ,
במראהו חיצוני, בדיבורו הנחרץ ובהדרת כבודו. אבל בפנים הוא
חייב להישאר נפתלי ולהיאבק בכל כוחותיו ברב שימחה, שלא יפלוש
לפנימיותו ולא ינשל את נפתלי בלום מנשמתו.
כשסיים נטל את הארנק, שהשאיר לו סגן מנהל המלון, יצא מהסוויטה
ונכנס למעלית. בקומה השמינית הצטרף אליו זוג תיירים סקנדינביים
גבוהים ובעלי בשר. כשהגיעו ללובי, חסה נפתלי בצילם ועלה בידו
לצאת מהמלון מבלי שמיכאל אלמוג, ה"ארמאני", יבחין בו.
לאחר כחמש דקות הליכה הגיע לתחנת מוניות. "לבית עלמין
נצח-ישראל" פקד על הנהג. "זה יעלה לך 75 שקלים" השיב הנהג.
"הכסף הוא לא בעיה" ענה רב, שימחה בוקעת מגרונו.

ההלוויה

כשהגיע לבית העלמין, שילם לנהג ופנה למודיעין לברר את המועד
המדוייק ובאיזה חלקה ייטמן המנוח, נפתלי בלום. השעה הייתה 2:30
בצהריים. נפתלי התיישב על ספסל והמתין. ברבע לפני שלוש החלו
חבריו להגיע, שוחחו ביניהם בשקט ונשאו פני אבלים. אבל שיחותיהם
עסקו בענייני חולין והאבל לא חילחל לדבריהם. "באמת הוא נראה לי
לא כל כך טוב בזמן האחרון" אמרה ברוריה, מזכירת המדור. "כנראה
שבאה שעתו" ענה לי יוסף אבן-צור, המנהל, "הבוס". "אף אחד לא חי
לנצח. במחשבה לאחור - בהחלט היו סימנים מדאיגים. אין ברירה.
נאלץ להסתדר בלעדיו". "האם הוא האיש העומד מאחרי המודעה?", תהה
נפתלי, "האם כל השבחים וה"אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיך"
היו העמדת פנים?"    
לבסוף הגיעה אביבה. היא לבשה שחורים ומיררה בבכי, נתמכת על ידי
צבי ארנון, העורך הראשי. הם הגיעו ישירות מחדר המתים. כנראה
שלא היו בעיות והיא זיהתה את המת כבעלה.  
בשלוש ורבע הגיעה האלונקה ועליה הגופה עטופה בתכריכים. נפתלי
התאווה לראות את פניו של האיש שמת בשמו, אבל לא העז לגשת
לאלונקה, למרות שעטה את דמותו של רב שימחה. ממילא גילוי פני
המת הם חילול הקודש.                
רב מכובד למראה החל להספידו, נשא דרשה מאלפת על מעלותיו
המצוינות. שמע שחי בצנעה ותרם לצדקה בעילום שם. דיבר על אפסותו
של האדם, על חייו הקצרים בעולם הזה. על נצחיותו בעולם הבא.
סיים בתפילת אל מלא רחמים ובבקשת סליחה מהמת. אחר כך אמרו
אחריו קדיש. לא היו להם ילדים, ועל כן נפל התפקיד בחלקו של
אחיו.
לאחר מכן נשא העורך דברים לזכרו. "כולנו אהבנו והערצנו את
יכולתו, את זכרונו המופלג, את הכבוד שנהג מודעות האבל. 40 שנה
עבד בעיתון. היה מעמודי התווך. ספגנו אבדה קשה. העיתון הוא כבר
לא אותו עיתון ללא נפתלי בלום. לא נשכח אותו. זכרו ייחקק בלבנו
והוא יירשם בספר הזהב, לצד המייסדים". אחר כך פנה לאביבה,
הפליג בשבחו, לא מצא מילים לנחם אותה, ביקשה לראות בעיתון את
ביתה, לפנות אליו אישית עם בכל בעיה ובכל שעה.
כשסיים את דבריו, החלה תהלוכת ליווי המת אל חלקת קברו.
כשהגיעו, שולשלה הגופה לבור והרב נשא תפילה. אחר כך התחילו
לכסות את המת בעפר, עד שהתמלא הבור ובא תורם של מניחי הזרים.

הגילוי

כל אותו זמן עמד נפתלי במרחק מה מקהל האבלים. התרגשות אחזה בו
לשמע ההספדים. במיוחד התרגש מדבריו של העורך הראשי ואת הצעתו
הנדיבה לאביבה אישתו.
כאשר החלו לכסות את הקבר, עמד מאחור, עיניו נעוצות בגבה של
אישתו. כתפיה רעדו עת התייפחה חרישית, נשענת על צבי ארנון,
ראשה על כתפו.
ידו של העורך הראשי ליטפה את גבה וטפחה עליו טפיחות של נחמה.
אט אט גלשה ידו במורד גבה ונעצרה על קימור אחוריה של אביבה
אישתו.
נפתלי נדהם למראה עיניו. ידו של צבי ארנון, העורך הראשי,
התמידה במיקומה בבטחה וניכר בה שחשה בנוח ושלא היה זה ביקורה
הראשון באתר. גם אחוריה של אביבה לא נרתעו מכף היד כמפני פולש
זר ונראו כמקבלים בברכה את המגע המוכר.
מזועזע ונסער יצא נפתלי מבית העלמין, הזמין מונית ומסר את
כתובת המלון. הכל החל להשתבץ במקומו: התפקידים הנוספים שהוטלו
עליו בזמן האחרון, השמועות בדבר היעדרותו של העורך הראשי
ממשרדו, הלחישות על כך ש"יש לו מישהי מלבד אישתו", השיחות
החרישיות שנקטעו כשהיה בסביבה, המבטים החומלים-בזים שהגניבו
לעברו, שפירשם כהערצה מוסתרת, חיוכו של מיכאל אלמוג,
"הארמאני".  
אבל וחפוי ראש הגיע למלון. התגנב לחדרו המפואר בגניבה, פשט את
תחפושת רב שימחה וצנח על מיטת האפיריון.

'יצאתי מזה איכשהו' חשב גורן לעצמו. אף כי לו שבע נחת מהתינוק,
הוקל לו כשהתקרבה לידתו לסיומה. הוא חש סיפוק על שניפטר מרב
שימחה נאכט.  
אבל עדיין לא ידע איך יסתיים הסיפור, שהגיע לצומת דרכים מסוכן.
לבסוף החליט להפקיד את הסיום בידיו של גיבורו, נפתלי בלום.
אחרי הכל - כל התלאות נפלו בחלקו, את כל העלבונות ספגה נשמתו
ואין ראוי ממנו להחליט מה יעלה בגורלו.

אחרית דבר

יומיים שכב נפתלי במיטה. לא אכל ולא שתה. את ביקוריו של מיכאל
אלמוג דחה מבלי לפתוח בפניו את הדלת. "אני בסדר", טען. "איני
זקוק לדבר. אנא הניחני לנפשי".
לבסוף גמלה בלבו ההחלטה. בערב היום השלישי הפך שוב לשימחה
נאכט, חמק מהמלון ופנה לתחנת המוניות הסמוכה. "לתחנת הרכבת"
פקד על הנהג.
בתחנה המתין לרכבת ועלה על הקרון הראשון שנקרה בדרכו, מבלי
להקפיד על מושבו הקבוע. כשהגיעה הרכבת לתחנתו, ירד, פנה
לחניון, שיחרר את אופניו מאסוריהם ורכב לביתו.  
ליד ביתו חנתה היגואר הכסופה של צבי ארנון, העורך הראשי. נפתלי
עקף את הכניסה הראשית והציץ מבעד לחלון המטבח. המטבח היה חשוך
והוא נכנס לתוכו דרך הדלת הצדדית. במטבח נעצר והקשיב. מחדר
השינה בקעו קולות של תשוקה והוא ידע שאישתו מצאה נחמה נכונה
בזרועות העורך הראשי ואין חשש שיבחינו בו. בחשאי פנה לחדר
העבודה, ניגש לכספת המוסתרת מאחורי תמונת "האישה המפוקפקת" של
מקס ארנסט, נטל את האקדח ויצא. בדרכו החוצה שלף את העיתון,
שהמתין לו בתיבת הדואר, עלה על אופניו ורכב עליהם אל מחוץ לעיר
דרך השדות עד לחורשת האורנים, בה נהג לקטוף פטריות ולהגישם
כתשורה לאביבה אישתו.

בשבת נמצאה גופת גבר חרדי על ידי מטיילים שהזעיקו את המשטרה.
לפתולוג לא נותר אלא לקבוע את מותו. "מקרה ברור של התאבדות.
קנה האקדח בפה. ירייה בודדת". פרצופה של הגוויה הושחת ללא הכר.
כל מה שנשאר היה זקן עבות מוכתם בדם ורסיסי מוח. לא נמצאו
תעודות מזהות. לאחר בירור קצר הסתבר שהאקדח לא היה רשום.
ידו של המת אחזה בגיליון של עיתון. השוטר התקשה לפתוח את כף
היד הקפוצה. כשעלה הדבר בידו, פרש את הגיליון. הדף העליון הכיל
מודעות אבל בגדלים שונים. בפינה השמאלית התחתונה הופיעה ידיעה
קצרה מוקפת בעט:

מערכת העיתון מתנצלת על הפירסום המוטעה בגיליון של שילשום, על
פיו הלך נפתלי בלום לעולמו. נפתלי בלום חי וקיים. אנו מתנצלים
בפניו ובפני צביה רעייתו על עוגמת הנפש שנגרמה להם.  
על החתום: צבי ארנון, העורך הראשי.

לאחר יומיים, משלא עלה בידי המשטרה לקבוע את זהותו, הובא נפתלי
בלום המת לקבורה בבית עלמין נצח-ישראל. איש לא הגיע להלוויה,
מלבד השוטר שחקר את האירוע. הרב קיצר בדבריו והקבורה נערכה
בחיפזון.
על שלט העץ נכתב:      פלוני אלמוני
השוטר הניח זר חרציות על הקבר הטרי, הזדקף והשתהה שניות מספר,
לחלוק כבוד אחרון. כשפנה לדרכו, נתקל מבטו בקבר השכן. גם הוא
היה טרי. עדיין ללא מצבה. העפר שכיסה את המת כוסה בזרי פרחים,
שהזמן נתן בהם את אותותיו. על השלט הארעי היה כתוב:    נפתלי
בלום      

זה סופו של נפתלי בלום, שנקבר כאלמוני ליד קברו, בו נקבר
אלמוני חסר בית שזכה להלוויה מפוארת. כשמת נפתלי בלום, רק אנשי
החברה-קדישא ושוטר אחד ליוו אותו בדרכו האחרונה. אבל נפתלי
בלום זכה להשתתף בהלוויתו המפוארת בעודו חי.
ואם תרצו - נפתלי בלום מת פעמיים, פעם בחייו ופעם במותו. אבל
על פי העיתון הוא עדיין חי.
כך או כך - הסיפור נגמר. וגם זו נחמה.  

גורן נשם לרווחה. 'ברוך שפטרנו' חשב לעצמו. הוא חש הקלה מרובה,
אבל תעב את הסיפור. 'אסור היה לי להפקיד את הסיום בידיו של
נפתלי בלום. מה כבר ניתן לצפות מאדם במצבו'. הוא שב וקרא פעם
נוספת, אך הרגשתו לא השתפרה. "לא ראוי לפרסום" פסק, והחליט
ללכת לישון. לפני שכיבה את המחשב, מחק את הקובץ וחיסל סופית את
נפתלי בלום, שחי בזמן שמת, ומת כששב לתחייה וחטא בתזמון גרוע.


אוגוסט 2004