בס"ד  שישי   10.50    06.08.04

באתי אלייך אתמול. באתי אלייך בכוונה בתוקפנות קלה.
את חושבת שרציתי?
ממש לא. את יודעת שאני לא ממש אוהבת אותך.
אני זוכרת שאמרת לי שנבחתי על אבא שלך.
הוא שאל אותי ללא רשות מה עם הטיפולים שלי, וזה נורא הרגיז
אותי.
אני נתתי הוראה לא לדבר איתי אלא אם אני מתחילה את הנושא.
אז מה הוא שואל אותי? למה, מה קרה?
חוץ מזה היו עוד מקרים שאני כועסת עלייך בגללם.
אחיך/בעלי סיפר לי שביקשת ממנו לא לגלות לי שאת רוצה שיהיה ערב
לאיזה ילד נוסף שרצית.
מה, רצית לסכסך בינינו? למה שיהיו לו סודות ממני?
כן, הוא אמר לי שאת עוד לא יודעת מה התכניות המדויקות שלך, ולא
כלום. ולכן לא רצית שכולם ידעו.
אבל אני לא מהטיפוסים השקטים. תמיד הייתי תקיפה ויוזמת
וכוחנית, אחרת לא הייתי מצליחה בחיים. אז מה, תבוא איזו אחות
מושתנת של בעלי ותגיד לי להיות בצד, ולא להתערב?
תשכחי מזה.
פעם רבת עם אמא שלך לפני כולם. ואני אמרתי לך לשמור את הריבים
האלה לאח"כ, שנלך.
מה אני צריכה לשמוע את הבעיות שלך?
בכלל אני לא סובלת את כל המשפחה הזו שלך, של בעלי.
אתם עושים עניין מכל דבר. ההורים נכנסים לנשמה. אילולא ניערתי
אותם מההתחלה הם לא היו נותנים לי ולו לחיות את חיינו.
גם את אמא שלי נפנפתי ממני מזמן.
אז ההורים שלו, לא?
נכון, אמא שלו היתה שולחת לנו אוכל, ועוגות. אז מה? זאת
חובתה.
אני לא כמוך, מוותרת ומרגישה אשמה. אני יוזמת, חזקה, ידענית,
ותוקפנית כשצריך.
רק דבר אחד פעם הוציא אותי מהכלים באמת.
ראש השנה, אנחנו יושבים אצלכם, גם אחותך ובעלה הגיעו.
התחילה שיחה על אדמות הקיבוצים. אני נורא כעסתי. אבא שלי נהרג
ממוקש בצבא.
גם לו היו מגיעות מיני זכויות. את חלקן קיבלנו. אבל מה פתאום
שהקיבוצים יקבלו אדמות חינם?
הבעל של אחותכם, מהקיבוץ, התחיל להתווכח איתי. צעקתי עליו והוא
סתם את הפה.
בכלל כשהיו ימי הולדת השתדלתי לא להגיע - לא אלייך ולא לאף
מקום. לקיבוץ של אחותך עוד איכשהו.
אבל אח"כ כבר לא כל כך.
כשהייתם באים אלי הייתם יושבים תמיד בנפרד מהמשפחה שלי. אני
יודעת שמעולם לא ידעת מי היא מי במשפחתי.
אנחנו בכלל לא רצינו להתערב במשפחתכם. פעם הבעל של אחותך, היו
לו טענות שזה כאילו שני מחנות. אמרתי לו, אם הוא לא רוצה שלא
יבוא.
למה, צריך פתאום לשנות סדרי עולם בשבילו? למה, מה קרה? מישהו
שינה לי משהו?
אני הייתי צריכה להאבק עד טיפת דמי האחרונה. תרתי משמע.
פעם היה לי מישהו והוא סידר אותי. לקח לי המון זמן להתאושש.
ואז הכרתי את אחיך. האחיות שלי הזהירו אותו שלא יסתיר ממני
דבר. אחרת לא נתחתן. הוא הסכים, אבל תמיד הייתי צריכה לעמוד על
המשמר.
נסענו, בילינו, נאבקנו כדי שתהיה לנו חלקת אלוהים קטנה.
אז בראש העין קנינו, בזכויות האלמנות של אמא שלי, בית דו
משפחתי. עם גינה. שתי קומות. שני מחשבים, כלב שמירה. חלום
הבורגנות.
אני עבדתי כמה שיכולתי בבית הספר. הייתי מחליפה, וגם יוזמת
פרויקטים שם.
המנהלת אהבה אותי בלית ברירה, כי הכרחתי אותה בכוח ידענותי
לעשות ולהקים כל מיני חוגים ופרויקטים בבית הספר. היא לא ידעה
איך לאכול אותי, ונתנה לי ממש יד חופשית. לא, לא היה לה קל
איתי.

זהו, אז אחת כמוך ממש לא אהבתי.
אחת שחושבת המון. כל הזמן מודעת למה שעושה. רגישה מדי.
גם את הבת שלך גידלת במין רגשנות שעצבנה אותי.
לא אהבתי בכלל שהתערבת או רצית להתערב כשהבנות היו רבות.
מה פתאום שתגידי משהו לבת שלי? מה אכפת היה לי שהיא היתה
מרביצה לבת שלך?
אז מה אם הבת שלי גדולה משלך בשנה וחצי?
לא, לא הסכמתי שתתערבי. ואת היית יושבת ואוכלת לך את הלב. לא
העזת לצאת נגדי.
גם אמא שלך לא. הן פחדו שלא אבוא וארחיק את שתי הבנות שלי
מהם.
זה בדיוק מה שעשיתי כשאמא שלך עלתה לי על העצבים.
עשיתי מה שלך לא היה אומץ. לא נתתי להורים של בעלי לראות את
הנכדות. הבנות שלי.
שילמדו שאיתי לא משחקים.
לא הרשתי לו להתקשר אלייך ובכלל להיות בקשר. לאחות בקיבוץ
לפעמים לא היה אכפת לי.
אבל אלייך? בחיים לא.
אז התפתחה אצלי המחלה. גם אז לא רציתי שאיש ידע. בוודאי לא
את.
לא רציתי לראות אותך ואת משפחתך בבי"ח. את אמא שלך אולי בלית
ברירה. כי היא היתה מבשלת לנו.
רק בגלל זה.
אחותך ובת הדודה רצו לבוא, לא הסכמתי בשום אופן.
את לא באת.
אבל כשכבר ידעתי שאני הולכת למות באת עם הבת שלך שכבר גדלה
(כמו ששלי גדלו), ולא היה לי כח לגרש אותך. לבת שלך אמרתי: "את
נראית מצוין".
את באת לנשק אותי. ולא היה לי כח להתנגד.
נראה היה לכם שיש לי כח. אני יודעת. הפנים שלי כבר היו מיובשות
והבטן מנופחת מגידולים.
לא יכולתי לאכול.
חיכיתי לגדולה שלי שתחזור מטיול לפולין עם ילדי הכיתה שלה.
היא הגיעה ביום ראשון בבוקר.
אז הסכמתי לקבל מורפיום. לא יכולתי יותר.
למחרת, את היית בעבודה. זה היה יום שני. לפני השעה 10 בבוקר.
26.07.04, בין השעה 9 בבוקר ל-10 בבוקר, היית בשירותים
בעבודה.
אני ידעתי שאת היחידה במשפחתך שיש לה רגישות לדברים נסתרים.
ידעתי זאת רק מאוחר, כשכבר לא היו לי סיכויים לחיות. לא היתה
לי כל אפשרות להפרד ממך הפעם כרצוני.
באתי לשירותים גם אני.
אלייך.
עברתי שם, לפני הדלת. יש רווח בין הדלת לרצפה כך שיכולת לראות
את הצל שלי.
אני יודעת שראית.
איך אני יודעת? כי כבר החזרתי את נשמתי.
והנשמה יודעת הכל. את זה את כן יודעת.
אז אני יודעת שראית אותי אומרת לך שלום. בעזרת הצל. פעמיים.
הלוך... ושוב...
התקשרת להורייך. הייתי לידך. שמעתי.
אמא שלך לא יכלה לדבר.
אבא שלך התקשר אחרי כמה דקות, וסיפר לך מה שאת כבר ידעת.
שאני החזרתי נשמתי.
ללוויה באת עם בתך.
היא ראתה אותי יוצאת מהאדמה על פרפר אפור. גם לה יש יכולת
להרגיש.
מה שלא סבלתי בעודי בחיים השתנה לגמרי כשנשמתי פרחה.
לשבעה לא באת. וגם לאזכרה לא באת.
ואיך תבואי? לא היה לך נעים שם. בודאי. את הרגשת אנרגיות לא
נעימות לך, ולא ידעת מה זה.
חשבת שזה מכוון אלייך. אבל לא. אלו הבעיות במשפחתי. אבל אני לא
אתחיל לפרט לך אותן כי זה לא עניינך. ממש לא.
גם היום אני לא ממש אוהבת אותך. אבל אני יותר מבינה.
אני גם יודעת שאם אני רוצה להעביר מסר זה רק דרכך.
כי רק את קשובה למה שאיש אינו שומע ושומעת מה שאיש אינו אומר.
לכן כמה ימים אחרי השבעה, ליתר דיוק יומיים - - ביום שני היתה
האזכרה בקבר שלי, וביום חמישי באתי אלייך.
באתי אלייך כמו שהייתי בחיי.
לא על ידי ציפור עדינה, ולא על ידי פרפר. הם עדינים מדי בשביל
האנרגיות שלי.
אני הייתי צריכה משהו דומיננטי, חזק ובולט כדי להעביר לך את
המסר. אני חושבת שהצלחתי.
את אפילו פחדת כמו שתמיד היית מפחדת ממני.
רכבתי על דבור. כן, מצאתי דבור גדול, שחור, חזק ומפחיד.
ראיתי אותך שם, על יד הבית שלי הישן ביד אליהו. שם החלפת
אוטובוס לר"ג.
היית בדרך לרופא שיניים. ניצלתי את ההזדמנות. והצלחתי.
באתי אלייך במעוף חזק. לא, לא פגעתי בך. אבל דאגתי שתביני שאני
אלייך באה ולא אל יתר האנשים.
חגתי סביבך, מעלייך, ואת זזת כל פעם.
הלכת לקרן הרחוב, אני אחרייך. חזרת ואני עדיין אחרייך.
לרגע נסקתי גבוה, חשבת שהלכתי, ונרגעת. ואז שוב בעוצמה חזרתי
אלייך. נבהלת כמו שתמיד היית נבהלת ממני. רצית להתחבא מאחורי
איזה איש לא גדול, חשבת שלא אגיע אלייך יותר.
אבל אז הבנת מי אני.
ואז יכולתי לשחרר את הדבור המסכן מהאקרובטיקה שהכרחתי אותו
לעשות.
מה רצית? שאבוא אלייך בעדינות? אני לא אוהבת עדינות כזו
מעושה.
לא היית יודעת שזו אני. היית חושבת שזו דודה שלך, או סבתא
שלך.
כי הן היו באות אלייך כשתי ציפורי דרור.
גם כיונה לא רציתי לבוא אלייך, כי ג'ורי מבאר שבע בא אלייך
כיונה גדולה.
אז זה מה שנשאר לי.
זה גם התאים לאופי שלי.
אז עכשיו מה שאני רוצה ממך זה שתמסרי לו את דרישת השלום שלי.
תגידי לו שאני רואה אותו.
אני רוצה שיחיה את חייו. שימשיך להיות בקשר עם האחיות שלי.
לא רוצה שיהיה בקשר הדוק מדי איתך. ולא עם ההורים שלך.
רוצה שלא יהיה לו קשה. ורוצה שתמסרי לו ד"ש.
האמת היא שהוא ואני, שנינו לא האמנו מעודנו בכל מיני שטויות
כאלה.
אז עכשיו נפלתי בפח. איך תעבירי לו את זה?
תעשי מה שהבת שלך אומרת לך. תכתבי לו על גבי המעטפה שהוא לא
חייב לקרוא. יהיה סקרן ואז יפתח.

אבל אני יודעת שלא תעשי זאת.
הוא יחשוב שאת מבלבלת לו את המוח, יעביר לאחות שלכם את המכתב
והם יצחקו עלייך.
כמו שהוא העביר לה מכתב אישי אחר, בו את מסבירה לו למה לא הגעת
לשבעה. בתך היתה שם והיא ראתה את המכתב בידי אחותך. היא נעלבה
בשבילך.
אין לו, את הרגישות הזו לנושאים כאלה. אצטרך למצוא דרך אחרת
להעביר לו ד"ש.

איך הצלחתי להגיע אלייך?
ממש הצחיק אותי איך ברחת מהדבור. ממש פחדת ממנו, הא?
כולם עמדו ולא היה אכפת להם. רק את נבהלת כהוגן.
זה בדיוק מה שרציתי.
גם חמדתי לצון, וגם הבנת את המסר.
עכשיו זה נתון בידיים שלך.
את יודעת שזו בקשתי, שתעבירי לו ד"ש.
עוד פח אחד שנפלת לתוכו, הא?
אבא שלך אמר לך שהוא יחשוב אותך למטורפת.
אני מתפוצצת מצחוק.
מה אכפת לי שיש לך דילמה?
זה האוכל שלי, דילמות של אחרים. אני נהנית מזה.
בגלל זה פיתחתי סרטן, כי לא ידעתי להתמודד עם הדילמות של
עצמי.
וזה כבר ממש, אבל ממש, לא מצחיק אותי.