אתמול בלילה בא אלי גמד שלקח ממני את העצב. הוא אמר לי שזה
מגיע לי להיות מאושרת יותר, כי אני בנאדם כל כך טוב. כשעזב,
הרגשתי כאילו שנעלמו ממני קילוגרמים של משקל מהגוף... וואו,
הצער תפס הרבה מקום, הא? הייתי מאושרת וראו את זה! אנשים כל
הזמן באו אלי ואמרו לי כמה שונה אני נראית ורצו לדעת מה גרם לי
לאושר שכזה. הם לא האמינו שבא אלי גמד, שלקח ממני את העצב.

אבל לי לא היה אכפת, הייתי כל כך מאושרת מזה כל כך הרבה שמן.
לילה אחד הוא חזר אלי... הוא נראה ממש רע. שאלתי אותו מה קרה,
והוא התחיל לבכות כמו ילד בן שנה וסיפר לי עד כמה העצב הזה
מעיק עליו. בפעם הראשונה מישהו הבין איך הרגשתי, כי עכשיו כל
הנטל היה עליו. הבעתי רחמים כלפיו. לא רציתי שמישהו יסבול
במקומי, ועד כמה שהיה לי כיף עכשיו, שאני מאושרת, רציתי לעזור
לו. ביקשתי ממנו שיחזיר לי את העצב כדי שהוא ירגיש טוב. הוא
סרב, אמר לי שזה התפקיד שלו ושאסור לו להחזיר את העצב. הוא הלך
לפני שאשכנע אותו, כי עם ג'וב כזה קל לשכנע.

יום לאחר מכן שמעתי שהוא התאבד. חתך לעצמו את הורידים. אומרים
שכמו שהגמד מת, כך גם האדם היה אמור למות. הייתי אמורה לחתןך
לעצמי את הורידים... העצב חזר אלי, הייתי עצובה שהוא מת,
ופתאום כל השאר חזר אלי בבת אחת בבום שכזה. הרגשתי נורא, פשוט
נורא.

יומיים אחרי זה מצאו אותי על רצפת חדר האמבטיה עם ורידים
חתוכים. אומרים שכמו שהגמד מת, כך גם האדם היה אמור למות. הוא
לא הצליח במשימה שלו, המסכן מת לחינם.

לא ממש שמתי לב ללוויה שלי וכמה אנשים היו שם, לא רציתי לראות
אם בוכים עלי או לא.
במקום זה הלכתי לים, לא הייתי שם הרבה מאוד זמן, והחלטתי לנצל
את מותי בעשיית דברים שתמיד רציתי לעשות ולא היה לי זמן או
חשק.

מצאתי שם את הגמד... הוא הופתע לראות אותי שם ונראה טיפה
מאוכזב, שלא הצליח למנוע את מותי למרות הכל. אמרתי לו שזה לא
ממש משנה ושאולי זה מה שהיה אמור להיות. אנחנו ידידים טובים
עכשיו ומבלים המון ביחד. באופן מסויים, הוא הצליח... עכשיו אני
מאושרת.