זו הייתה אהבה מיוחדת,
אולי לא אהבת אמת,
אולי לא אהבה בין שני אוהבים
ואולי אפילו אהבת צד אחד.
אבל זאת הייתה אהבה מיוחדת
כמו שכזו לא הייתה לי לעולם.

אהבה מיוחדת שכללה תחושה מיוחדת
מצד אחד, ומהצד השני קרירות חסרת מעצורים
אשר ניסיתי בכל כוחי לעצור אותה
אך ללא תשובה מוצלחת. ויום אחד,
יום אחד שאמור להיות שמח וקורן
בו ראינו את הזוגות מטיילים ושמחים,
רק שני בני אדם בצד היפה של ת"א היו עצובים
אך מחובקים, מחובקים בגלל האהבה המיוחדת.
אהבה שאולי לא הייתה אמיתית,
אלא רק דימיון וחיקוי לאהבה.
אך זה כבר לא משנה אצלי,
כי כבר התרגלתי לדחיות בגלל סיבה זו.
אבל לא נורא, וכאן אני אסיים יום עצוב, שהידידה הטובה
פשוט לא תדע, וזה לא אשמתה, פשוט לא רציתי להכליל אותה
בחיי העצובים והעגומים, שהם סמל לעצבות.
וכאן אסיים את דברי... כשאני אומר שבחיים לפעמים יש רגעים
לא פיירים כלפי, אילו שהיו בסדר, ופיירים כלפי אלו שלא.
אני אחד מאלו שהיו בסדר...
לפי דעתי, ואם אתה שומע את זה,
עזור לי...

תודה,
דודו ניסים.