סצינת טירוף קטנה מתוך מחזה שעדיין לא הושלם.
סצינה א'
בחדר גדול בטירה יושב אדון מבוגר בחליפה. חולצתו פתוחה ועניבתו
רפויה.
הוא יושב בכורסא גדולה ומחזיק כוסית בידו. אל החדר נכנס בחור
צעיר לבוש בבגדי משרת ומחזיק קערת מים בידיו. המשרת ניגש אל
האדון ומניח את הקערה לרגליו. הוא מתחיל להתיר את שרוכיי נעליו
של האדון.
אדון: האם הגברת בחדרה?
משרת: אני חושב שכן, אדוני.
האדון לוקח לגימה.
אדון: מה זאת אומרת אתה חושב?
היא בחדרה או לא?
משרת: אני לא בטוח, האם אתה רוצה
שאגש לבדוק?
אדון: לא, אני רוצה שתמשיך לעסות את כפות רגליי...
(מוציא סיגר ומדליקו)
המנוולת הזאת בוגדת בי, אתה יודע?
המשרת לא עונה.
אדון: אתה לא יודע, כי בך לא בגדו אף פעם, נכון?
משרת: לא, אדוני.
אדון: אני עומד להפוך אותך לבר מזל, לץ.
אני עומד ללמד אותך משהו על החיים הארורים האלה.
האם אתה יודע משהו על נשים?
משרת: לא הרבה, אדוני.
האדון רוקע ברגלו בתוך הקערה. המשרת
נרתע.
אדון: מספיק עם ה"לא אדוני" הזה לעזאזל. אדונך שבור ומתפתל,
האם עיניך
העלובות לא יכולות לראות זאת?
משרת: אני מבקש סליחה.. אדוני.
אדון: אתה מקרה אבוד, לץ. המרגיז הוא, שאני מתחיל להידמות לך.
האדון רוכן לעבר המשרת.
אדון: חזק יותר בבהונות, ההליכה הזאת חיסלה אותי... האדמה
הקשה... לא חשוב...
(לוקח שאיפה ארוכה מהסיגר)
עכשיו תפתח את אוזניך טוב, בר מזל אתה לשמוע את הדברים מלב
הסובל בעצמו. נשים. נשים מפרות את השקט בכל חלקה טובה ורגועה
בעולם הזה. אם החדר הזה שקט, והוא שקט, תקשיב כמה שהוא שקט, לץ
- זה רק בגלל שאין פה נשים. אין לך אשה שלא שמה לה למטרה קדושה
לרדות, לאלף ולהפר את השקט שלנו. וכל זה... (רוקע שוב ברגלו)
וכל זה במסווה של חיוך אחד קטן, רכות. הרכות הזאת היא הסוד
שלהן לעזאזל... אבל הן יודעות שיום אחד נגלה את הסוד הזה. הגבר
הוא קטן ומאולף אבל הוא לומד מהר איזה שוט מכה בו שוב ושוב.
וכשהוא מתרחק והאל יודע שרק על מנת לצבור כוחות למכה הבאה, הן
מבחינות בזה, ומחכות לך עם נשק חדש, סוד קטן ומזוהם בצורת בטן
תפוחה. בטן תפוחה ובתוכה צפה, אני מתערב שחיוך קטן על פניה,
פורעת שקט קטנה, טבעת חנק על צווארך. האם ביקרת בחדרה של
העוללה היום?
משרת (מתמהמה): ... כן... בצהרים, אדון, היא אכלה ונראתה
מאושרת בעריסתה.
אדון: מאושרת, לעזאזל. גם החסידה המנוולת שהביאה אותה מאושרת.
אדם מתבגר מתהלך בביתו, יוצא לשאוף אוויר צח בכרי הדשא שלו,
מתרחק מדאגותיו. וכל מה שרואות עיניו הוא ריקבון, ריקבון,
ריקבון.
משרת: אדוני צריך לנוח, אולי?
אדון: אני שומע את משרתי הנאמן, לץ? או שמא זהו בן דודי,
רוצחי, דנקן. ואם אנוח, הגברת תתקשט מחר עבורי ותחכה לי בחדרי
או ששוב אפקח את עיני לראות את פניה הסמוקות ובבואת דנקן הארור
טבועה בעיניה.
משרת: האדון דנקן היה כאן הבוקר, אדוני.
אדון (מכבה את הסיגר על השולחן ואוחז בשערותיו של המשרת): איך
אתה מעז לקרוא לשפל הזה אדון. זה הוא שצריך לשפשף את בהונות
רגלי. דודתי, שגיהנום הוא ביתה עכשיו, השריצה אותו מבטנה
התפוחה ישר לתוך חליפה. ולולא החליפה וכל היונים המעודנות
המחורבנות שאכל בימי חייו, לא היית מעז לקרוא לו אדון.
מוטב שתשתוק ותקשיב עכשיו כי שרצים כמו דנקן זה, הם שעור נוסף
שהתמזל מזלך כאן והיום ללמוד מאדונך... גש והבא לי כוסית...
מנה כפולה... משולשת! הזדרז כי בהונותי מחכות וראשי עומד
להתפוצץ.
המשרת הולך וחוזר עם כוסית בידו. הוא מגיש את הכוס לאדונו
וחוזר לעסות את כפות רגליו.
האדון לוקח לגימה, נשען ומניח את ראשו לאחור.
אדון: אתה יודע, יקירי, כל-כך רבים הם האנשים שחטאו ולא באו על
עונשם.
אינני מדבר על רוצחים גם לא על שודדים או אנסים, אלה ימצאו
תמיד
במיעוט. אני מדבר על הרוב הגדול. הרוב הגדול שמקיף אותך ומטיל
ביצי שטנה סביבך וחורש מזימות ללא הרף מעל ראשך. זה שצחוקו
מהדהד ללא הרף בראשך כי יודע הוא שניצח, והוא נהנה לראותך דועך
לאט לאט.
האם אתה מבין למה אני מתכוון?
משרת: אני חושש שלא, אדוני.
אדון: הידיעה, ליצן שכמותך, הידיעה. הידיעה שחולשתך מקורה
בחוזקם של אחרים. ולעולם תישאר חלש, כי דנקן הארור הוא הרוב
ומטבעו של הרוב להתרבות עוד יותר, לבודד אותך. ולצחוק, הרוב
אוהב לצחוק בחדרי חדרים, במאורות.
ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שמיטתך שורצת כינים וצפרדעים ודבר.
עיניך עדיין עצומות מסומאת הלילה, ופתאום אתה מגלה שכבר יום.
בהלה אוחזת בך, ובנסיונך להתנער, מתבהר לך שידיך ורגליך קשורות
בחבל שחור ומי שיושבת שם מולך, כשגבה זקוף וחיוך קטן ורך על
שפתיה, זו האשה שלך.
יושבת ומתענגת לקול צחוקו של הרוב... לא לזה ייחלנו, נכון לץ?
(צוחק צחוק יבש וכואב)
משרת: (במבוכה): ...לא, אדוני.
אדון: אז תענה לי, רצוי שנעשה משהו בנידון, נכון? אולי נילחם?
אולי
נתחבל תחבולות? הרי לא נשב חבוקיי ידיים ובוכיים. השמש
תזרח עוד הרבה אחרי שאני ואתה נתכסה באדמת מתים. אך מדוע ניתן
לה לשקוע כבר עכשיו, כשבוורידנו עוד זורם דם חם? ענה לי לץ,
אוויל שכמוך, ענה לי!
משרת: אינני רוצה... להתערב בחייך, אדוני. אני רק...
אדון: הפסק למלמל, אדונך מבקש ממך. הלא מנוולים מצליפים בנו את
שוטם ומכלים את חיינו לאט כאש החוצבת בנר. אינך שומע את צחוקם?
אינך שומע את רחש מזימותיהם? את ביתנו הם רוצים לקחת! ענה לי,
ואל תגמגם, מה עלינו לעשות? או שמא גם ראשך הקטן כבר מפליג
בסירתם המתועבת?!
משרת: אני מתחנן אדוני, אני רק משרת... אינני רוצה דבר... אני
שמח בחלקי ואין לי תשובות בשבילך... אני... איתך.
אדון: שקרן, שקרן,
(סוטר על לחי המשרת)
גם עכשיו שמח אתה בחלקך. ומה תעשה עכשיו בנידון?
(סוטר לו שוב).
משרת (מחזיק את לחיו ובורח): בבקשה, אדון, בבקשה.
אדון (מלווה את המשרת במבטו ונשען לאחור) : אז אענה אני
במקומך... כלום... כלום... (עוצם את עיניו) כי אין לעשות
דבר... אין לעשות דבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.