001
את הרגעים היה ניתן להעביר למחיקה,
אך היא בחרה שלא.
בוקר קצר אחד היא נפלה בתוך עצמה,
כל שיכלה לומר הוא: בוא.

002
דלת חורקת, צעדי חרש
הביט בה והבין הכל.
השולחן היה מלא זיכרונות אמש
לא היה בו צורך לשאול.

003
המיטה נאנקה תחת משקל החיים,
חלומות עורבבו בזיעה.
חדירת הרגש אל תוך המילים
נמהלה בסימני הדרישה.
טעם התחושה.

004
אפלולית של אמצע היום
מצאה אותם  יחד על סף התהום.
היא הביטה אל תוכו והבטיחה
כיצד בנפשה הוא יוכל להמשיך ולחלום.