שתיים שלושים וחמש לפנות בוקר. שתי גלולות השינה כבר ששלחת
אותי רק לפני שעה לנסות לנוח קצת. המחשבה שהניתוח הנורא הזה
יכול לסיים את חייך כבר מחר, מסירה ממני שנים בקצב השעון. לוקח
את מעילי ומדרדר את עצמי במדרגות אל הרחובות הריקים, שבולעים
אותי ומשייכם אותי אליהם ואל הלילה במהירות. מזמן התמוססו
בגופי,
אך השינה מתאכזרת אליי. מוטב שאצא אלייך כבר עכשיו, למרות
תיפוף צעדיי מפר את השקט הקצוב של הלילה וגורם לי להאט במעט את
קצבם.
הרבה זמן לא שוטטתי כך ברחובות, עסוק בהליכה ובמחשבות.
המחשבות כואבות לי עכשיו. את שומעת?! כואבות לי!
אני יכול להריח אותך. אני יכול לשמוע אותך, דרך כל יציקות
הבטון המיושבות שאני חולף על פניהן. ואני רואה אותך, אותנו, על
מיטת הכלולות שלנו.
את שוכבת שם על גבך, ראשך שמוט על הכר, מתבוססת ביופייך. ידייך
פרושות לצדדים, קוראות לי לבוא. אני מתקרב, אני נוגע, אני
מלטף.
תנועותיי איטיות חודרות, תנועותייך שוות סופגות. ובתוך כל זה
אני מביט בך נאנחת, עווית של עונג בזווית פיך. רגע אחד של
אושר.
שני פחים רועדים מקיאים מתוכם חתול לא מסופק. יללה ארוכה מעידה
על כך. אני מנסה לחקות אותו ומה שיוצא לי זה רק מיאו מטופש,
שמצחיק אותי לרגע.

כבר ארבע. אני נעמד ומביט לשמיים. ירח כסוף נעלם אט-אט בענן
שחור מגושם.
ושוב אני רואה אותך על מיטה שסדיניה, מזרנה הדק וגלגליה
מסגירים את מיקומה. לבושה בחלוק כחול חולה, ידייך בצידי גופך
נעוצות במחטים מטפטפות.
ככה אני רואה אותך, עיניך כבויות. המחשבות כואבות לי, את
שומעת?! אני מביט בפנייך, שפתייך יבשות - ושוב אני יכול לראות
עווית בפיך.
כבר חמש וחצי. עדיין חשוך. אני חולף על פני מכונית חונה, שהטל
הקר כבר כיסה את חלונותיה. נעצר וחוזר על עקבותיי. אני מוציא
את היד מכיס מעילי ורושם על חלונה הקדמי באותיות קטנות: "לעונג
ולכאב יש את אותה עווית".