הפעם הראשונה שלי הייתה עם השכן. הוא היה חבר של האחים הגדולים
שלי למרות שהיה מבוגר מהם בכמה שנים ואני הייתי חברה של אחותו
הקטנה. כל יום היינו משחקים כדורגל מתחת לבית ותמיד כשהייתי
מתיישבת לנוח הוא היה מתיישב לידי ושואל שאלות מביכות. גם אם
הייתי עוברת לשבת במקום אחר הוא רק היה מחייך לעצמו ועובר לשבת
שוב לידי. בכל יום הוא היה מביא לי פרחים שקטף מהגינה או
שוקולד, זה עם האגוזים בפנים. הוא תמיד הביא לי שוקולד חלב
למרות שידע שאהבתי מריר. כאילו הוא החליט שהשוקולד שאני אמורה
לקבל זה שוקולד חלב עם אגוזים בפנים. הוא החמיא לי המון ואני,
כמו טום-בוי אוריגינל המשכתי להרביץ לו ולהתקיל אותו בפאוולים.
והוא היה נופל באצילות למרות שהייתי קטנה ממנו בערך בשמונה
מידות נעליים.

הוא היה הנשיקה הראשונה שלי. יום אחד, קצת אחרי השקיעה יצאתי
מהבית שלו והדרך לבית שלי הוא תפס אותי. הוא החזיק פרח צהוב
קטן בידו, מהפרחים שאבא שלי היה עוקר שיחים שלמים מהם שלא
יפריעו לעצים היקרים שלו. הוא הושיט לי את הפרח ורגע לפני
שאחזתי בו הוא אמר לי שבשביל לקבל את הפרח אני חייבת לבוא איתו
לרגע לחנייה שלנו. אז באתי.

הוא השעין אותי על הפז'ו, אני כבר לא זוכרת מאיזה דגם, ופקד
עלי לעצום עיניים. הוא ליטף את פני עם הפרח, עובר עם עלי
הכותרת על מצחי, עפעפיי, אפי, לחיי, השפתיים שלי שנפתחו מהמגע
העדין. העיניים שלי היו עדיין עצומות כשהרגשתי מגע אחר על
שפתיי. הריח שלו עלה באפי, קרוב כל כך. הוא נלחץ אליי וידיו
התחילו לגעת - לא לגעת בצווארי, בכתפיי, בחזה הילדותי עדיין.
נרתעתי ונצמדתי לפז'ו המאובקת והחמה אך לא הצלחתי לפקוח
עיניים. הרגשתי אותו חוסם את גופי ולא ממש ידעתי מה אמור לקרות
עכשיו. בליטה זרה ולא מוכרת נדחקה לעבר אזור שעדיין לא העזתי
לחקור. הוא לחש לי בהתרגשות לא לפחד ושהוא לא יפגע בי לעולם.
הוא נישק אותי מאחורי האוזניים ואת העור העדין בשקע הצוואר. לא
הייתי בטוחה מה הוא עושה או במה שאני אמורה לעשות במצב כזה, אז
נתתי לו להמשיך. הוא הרים את השמלה שכמה שעות קודם לכן היוותה
מוקד מריבה ביני לבין אמא, והפשיל את התחתונים שלי עד למטה.
בתוך פחות משניה הוא היה בתוכי ואני הרגשתי שאני מתמוטטת מרוב
כאב. רציתי לצרוח ולצרוח ולברוח אבל ידו האחת כיסתה את פי וידו
השניה הצמידה אותי בחוזקה לפז'ו. הוא יצא ונכנס, יצא ונכנס ועם
כל כניסה זה היה יותר ויותר כואב. הייתי מבוהלת אבל כמו
טום-בוי אוריגינל ניסיתי לעשות פרצוף של "לא אכפת לי". לפתע
הוא שלף את עצמו ממני וסובב אותי בכח עם גבי אליו. הוא אמר לי
להתכופף ופתאום שמעתי אותו נאנח בכבדות בזמן שהרגשתי משהו
נוזלי נוטף על אחורי. הוא לקח את התחתונים שלי וניגב את אחורי
ואת איברו, אחר כך קיפל אותם והכניס לכיס. "מזכרת" הוא אמר,
"בגלל שהיית כל כך מתוקה."

בשנתיים שבאו אחר כך הוא היה עוזר לי המון בשיעורי הבית, כל
יום כמעט. גם ללוות אותי למורה לפסנתר הוא התנדב. בכל פעם הוא
היה מביא לי פרחים או שוקולד חלב עם אגוזים. לא היה משנה לו
שאמרתי לו שוב ושוב שאני אוהבת שוקולד מריר או שאני רוצה
להפסיק. הוא בסך הכל חייך ולקח קובייה או מבקש ממני להדגים לו
את הדברים שהוא לימד אותי עד אז.

כשהמשפחה שלו עזבה את השכונה הוא ניגש אליי, ליטף את הפנים שלי
ואמר: "את אף פעם לא תשכחי אותי." ולקח את התחתונים שלי
למזכרת.

הפז'ו הייתה 309 אדומה.
קראו לו אריק.
אני הייתי בת שבע.