אריאל לא תמיד היה שונה. פעם הוא היה כמוני. כמו כולם. הוא אהב
לצחוק. לדבר, לספר... הוא גם היה טוב בהמון דברים... בכדורגל,
בריצה... נו אתם יודעים. מאלה שתמיד נמצאים בראש החבורה.

כשהייתי בכיתה ז', באחד ממשחקי הכדורגל של אחר-הצהרים, עף
הכדור אל הכביש.
אריאל רץ אחריו.
נו ברור... כי הוא היה הכי מהיר...
המכונית היתה רק טיפה יותר מהירה ממנו...
בשניה שזה קרה כולם רצו. צעקו. אף אחד לא ממש הבין מה קרה.
הנהג עצר את הרכב. יצא החוצה לבדוק מה שלומו. ואני, אני קפאתי.
לא הבנתי מה קרה... לא עיכלתי. או שאולי לא רציתי לעכל.
מישהו מהשכנים היה באיזור באותה שעה ושאל אם מישהו יודע מה
המספר של הילד בבית. ראיתי את איל מצביע עלי. השכן ניגש אלי
והתקשר הביתה לאבא ואמא. ידעתי מה תהיה התגובה של אמא... היא
תמיד היתה רגישה. דואגת... כמו כל אם פולניה ופרמיטיבית. שמעתי
את הצעקות שלה בראשי עוד לפני שהיא הרימה את השפורפרת.
לא עברו 5 דקות וכבר היינו בדרך לבית החולים. אריאל היה עירני.
אבל הוא שתק. לא דיבר. הרגשתי את הדמעות זולגות על הלחיים שלי.
ושתקתי... מה יכולתי להגיד...?!

אני גדול ממנו בשנתיים. שיחקנו עם החבר'ה שלי. פעם השוער שלנו
היה חולה ולא היה מישהו אחר אז הצעתי לקרוא לו. הוא התלהב...
לשחק עם החברה הגדולים, זה מה שהוא תמיד רצה... מאז, הוא היה
קבוע בהרכב... הילד היחיד מכיתה ה' שמשחק עם הגדולים.

בדרך לבית החולים הסתכלתי עליו. עינו היו משונות. מבט כל כך
מלא ועם זאת כל כך ריק... נדמה היה כאילו הוא בוהה באיזה נקודה
בלתי ניראית בחלל. עיניו לא זזו ממנה לרגע. לא ימינה ולא
שמאלה. בהו.

הרופא דיבר עם אמא ואבא ואותי הושיבו בצד. לא נתנו לי להתקרב
יותר מידי. אמא בכתה. היתה נסערת. איתי היא לא הייתה מוכנה
לדבר. לא הבנתי למה... הייתי כל כך זקוק לה באותם רגעים. רציתי
שהיא תבוא ותחבק אותי. שתגיד שהכל בסדר, ושאריאל כבר מרגיש
טוב... במקום זה אבא בא. הוא אמר שיעברו כמה ימים עד שאריאל
יחזור הביתה ושבנתיים הוא יקח אותי לסבתא לכמה ימים שתשמור
עלי.
תשמור עלי? מה אני תינוק???
"בסדר". זה כל מה שיצא לי מהפה.
לא דיברנו הרבה במהלך הנסיעה. אבא רק אמר שבסך הכל אריאל בסדר.
הוא לא נפגע קשה. רק כמה שריטות ושאמא תתגבר, אבל יקח לה קצת
זמן. רק שבנתיים אני אשתדל להשאר כמה שיותר אצל סבתא. לא לבוא
הביתה. עד שהכל יעבור.
הוא אמר שהם דיברו בינהם והחליטו שככה טוב יותר. שאני אהיה
רחוק מכל הבלאגן.
ידעתי שהמצב רגיש. לא רציתי להתווכח. שוב אמרתי "בסדר". ורק
המבט של אריאל נשאר תקוע לי בראש ומאן לצאת החוצה...

עבר שבוע. אריאל כבר השתחרר. הרופאים קבעו ששום נזק במוח לא
נגרם. אני עדיין הייתי אצל סבתא. רציתי לחזור הבייתה. התקשרתי
לאבא להגיד לו. הוא אמר שעדיין הכל קצת רגיש, ושאריאל צריך שקט
ומנוחה, ושהוא מאמין שבעוד כמה ימים הוא כבר יבוא לאסוף אותי.
הבית של סבתא היה בעיר אחרת, ככה שלבית הספר לא הלכתי שבוע,
וגם חברים לא היו לי שם. כל היום הייתי בבית. רואה חדשות עם
סבתא. חושב על אריאל. על המבט החצי מלא חצי ריק שלו...

עבר עוד שבוע ואבא בא לקחת אותי. בדרך הבייתה הוא הסביר לי
שאמא עדיין מתוחה. אמר שהיא לא הלכה לעבוד מאז שקרה המקרה
ושמעכשיו צריך לשמור קצת על השקט.

כשנכנסתי הבייתה, רצתי ישר לאמא. התגעגעתי אליה נורא. כל אותו
זמן שהייתי אצל סבתא דיברתי איתה רק פעם אחת. היא נשמעה די
קרירה. "זה בטח בגלל המצב בבית" חשבתי לעצמי.
היא עמדה במטבח. פניה חשוכות. נראה היה כאילו היא הזדקנה
בעשרים שנה בשבועיים האלה שלא הייתי. היא לבשה מין בגדים
גדולים כאלה ושערה היה אסוף במעין פקעת. חיבקתי אותה. היא לא
חיבקה אותי חזרה. למעשה, הבעת פניה לא השתנתה אפילו למראי.
חשבתי שהיא תשמח לראות אותי. אבל היא לא. היא פשוט עמדה שם עם
הסיגריה הדלוקה שלה, והתחילה לבכות. היא דחפה אותי מעליה ורצה
לחדר. התחלתי לבכות גם אני. התכוונתי ללכת לכיוון החדר שלה
כשלפתע אבא בא ואמר אני אניח לה. שהיא צריכה קצת זמן.
לא הבנתי. זמן למה?!
אריאל רץ אלי. אויש כמה שהתגעגעתי אליו... חיבקתי אותו.
ובכיתי.
"אל תבכה... אני בסדר" הוא אמר בלחש רק עינו נשארו כמו אז. עם
מבט חצי ריק חצי מלא. פתאום הוא עזב אותי. הלך התיישב מול
הטלויזיה. ושתק.
אבא התחיל לבכות. ככשאלתי אותו למה הוא הסביר שמאז התאונה
אריאל לא דיבר. רק עכשיו. רק איתי.

עבר עוד שבוע. ועוד אחד. ועוד אחד... אריאל עדיין שתק. אבא
ניסה לשמור על קור רוח ואמא עדיין לא דיברה איתי. אני לא הבנתי
למה. לא הבנתי מה עשיתי לא נכון. למה היא כל כך קרה אלי.
עד שפעם אחת בזמן ארוחת הערב נפלה לי בטעות הכוס מהשולחן
ונשברה.
הרעש הבהיל את אריאל נורא. הוא התחיל לצרוח רץ והסתגר בחדר.
אמא התחילה לצעוק עלי. לשאול אם אני לא יכול לעשות אף פעם משהו
כמו שצריך. אמרה שאני תמיד הורס הכל, שתמיד אני אשם, ושבגללי
כל המצב הזה בבית! אני זוכר את המילים שלה... הן כאבו כל כך.
כמו סכין חדה שפילחה את עורי לאט לאט...
"אם אתה והחברים הטיפשיים שלך לא הייתם קוראים לו לבוא ולשחק
איתכם, הוא עדיין היה בסדר! למה הייתם צריכים לערב אותו במשחק
הזה? הוא לא בגילכם! ואם כבר לקחת אותו, אז לא יכולת לשמור
עליו כמו שצריך?! מה פתאום נתת לו לרוץ ככה לכביש?! הוא היה
באחריותך! אני סמכתי עליך! תראה מה עשית עכשיו! אתה מרוצה
מהמצב?! אה?!"
הרגשתי קטן יותר ויותר עם כל מילה שהיא הוציאה מהפה.
הסתכלתי על אבא. הוא לא אמר כלום. לא ניסה להרגיע אותה. לא
ניסה לומר לה שזאת לא אשמתי, ושלא יכולתי לעשות כלום...
שתקתי. חיכיתי שהיא תסיים.
היא סיימה וחזרה להתיישב בכיסא. אני נכנסתי לחדר.
בלילה לא הצלחתי להרדם. חשבתי עליה. חשבתי על המבט בעיניו של
אריאל. חצי ריק חצי מלא. וחשבתי על התאונה. חשבתי על זה שאולי
היא צודקת! אני זה שלקחתי אותו איתי לשחק! אני זה שהייתי צריך
לשמור עליו! הכל באשמתי!
אבל אני חזק. אני לא אצליח לגרום לה לשבור אותי. אני לא אשבר.

דמותה של אמא הלכה והשתנתה מיום ליום. נדמה היה כאילו היא
הולכת וקטנה. גופה הפך שדוף וחסר כל צלם אנוש. ואני האשמתי את
עצמי בכל מה שקורה לה אבל עם זאת לא העזתי לרגע לתת לה לגבור
עלי במלחמה הזאת. אני אהיה חזק. חשבתי. אני אעמוד על שלי.

ככה, עברו להם הימים. עכשיו אני כבר בן 18. התגייסתי. אמא לא
באה ללוות אותי לבקו"ם. רק אבא בא. עם אריאל. אריאל נתן לי
נשיקה ונכנס לאוטו. כי מאז הוא לא מדבר יותר. עם אף אחד.
אני מבחינתי ביקשתי בסיס סגור. כמה שיותר רחוק מהבית. ככה אולי
אני אשכח. ככה אולי יהיה לי טוב יותר. אולי אני סוף סוף אוכל
להתחיל לחיות את החיים שלי. ולא את החיים של אמא.
ככה אולי, אני אוכל לסלוח לעצמי על דבר שלא עשיתי, ולהפסיק את
הסבל שלי בגלל אמא...