זה היה השבוע הראשון ללימודים. אורן חידד עיפרון ודיבר עם
חבריו, יוסי ורפי, על כמה שהלימודים הם דבר מיותר ואיך שהם
מתים לחופש. המחנכת נכנסה לכיתה והכריזה על המחויבות האישית.
"מחויבות אישית", היא הסבירה, "זוהי פעילות התנדבותית למען
הקהילה. ההתנדבות היא חובה".
"זה לא קצת סותר את עצמו, המורה?"
"שקט, אורן".
המורה עברה בין השולחנות וחילקה טפסים כחולים. "כל אחד יבחר לו
מוסד קהילתי ובו הוא יתנדב במשך שישים שעות. בסיום כל יום
תבקשו מהאחראי עליכם שימלא את מספר השעות שהתנדבתם ויחתום".
"שישים שעות?!"
"כן אורן, שישים שעות. את שלושים השעות הנוספות נקיים כאן
בכיתה, בדיונים ובשיעורים מיוחדים, כך שבסוף השנה לכל אחד
צריכות להיות תשעים שעות מחויבות".
שקט השתרר בכיתה.
"ואם לא?"
אורן תמיד היה חייב להגיד משהו, הוא שנא את השקט.
"אם לא תצברו תשעים שעות עד סוף השנה, לא תקבלו תעודת בגרות".
היא הרגישה שזה מיותר. מה הטעם בלהכריח אנשים להתנדב, אם הם לא
רוצים לעשות זאת בעצמם? אבל הנהלת בית הספר, אטומה כתמיד, נתנה
הוראות. הוראות שיש לבצע. לפעמים היא הרגישה כלואה, כמו אסירה
בבית הספר. 'והרי האסירים היחידים אמורים להיות התלמידים, לא?'
חשבה.

אורן ניצב מול בית האבות. זה היה מבנה ישן, מתפרק ובעל דלת עץ
כבדה.
שני חבריו הלכו להתנדב בבית החולים לחולי נפש. הם חשבו שזה
מגניב. הוא רצה להיות איתם, אבל המורה אמרה שכשהם ביחד אז הם
לא רציניים, מתפרעים ו"עושים צחוקים", כהגדרתה.
אורן נכנס דרך הדלת ולנגד עיניו נגלה חדר גדול עם המון כיסאות
עור מאובקים. לידם היו מוצבים שולחנות עץ עם ציפוי מקולף.
משב רוח מקפיא היה בחדר, שנראה כמו אולם נשפים גדול. אורן חשב
שזה ממש לא בית אבות טיפוסי. המקום שידר תחושה מאיימת, קרירה
ואפלה, של בית קברות עתיק.
הוא ניגש אל דלפק הקבלה. ישבה שם מישהי ועשתה מניקור, היא
הייתה בשנות העשרים לחייה, בעלת עיניים מאופרות, עגילים גדולים
ושיער שטני. היא לעסה מסטיק.
'הקברנית', חשב אורן.
"שלום", אמר.
"שלום, אני ג'ודי".
"אורן, נעים מאוד".
"נעים. במה אוכל לעזור?"
"אני מהמחויבות האישית".
היא התעוררה באחת. "הו, מצויין! בוא, אני אראה לך את המקום".
ג'ודי הייתה נוהגת ללבוש בגדים צעקניים דרך קבע, ולשנות את צבע
השיער שלה כל כמה חודשים. הכל כדי להרגיש צעירה יותר.
היא פחדה למות, כמו כל אדם נורמלי, אבל יותר ממה שפחדה למות,
היא פחדה להזדקן.
"בית האבות שלנו נורא קטן", אמרה תוך כדי הליכה ולעיסה, "יש
לנו פה רק שלושה דיירים".
אורן לא ממש הסכים איתה לגבי הגודל. בית האבות היה אולם ענק.
מבחוץ הוא נראה הרבה יותר קטן.
"רק שלושה זקנים, זהו?"
ג'ודי נעצרה ונתנה בו מבט חודר. פניה הרצינו.
"אל תקרא להם ככה, הם לא אוהבים את זה".
"סליחה", מלמל.
"בכל אופן", היא חזרה לטון דיבורה הרגיל, "יש כאן רק שלושה
דיירים, כמו שאמרתי".
"למה כל כך קצת?"
"פעם היו יותר. אבל, אתה יודע..."
"הם מתו?"
היא התעלמה מהשאלה. "תכיר, זה משה".
משה היה נמוך ובעל מראה של ילד קטן. הוא ישב על בכיסא ובחן את
אורן בעיניו חמורות הסבר. רגליו היו קצרות מאוד ובקושי גירדו
את הרצפה, הוא נשען על מקל הליכה מעץ ביד ימין. עיניו, בצבע
כחול כהה, רק הן הסגירו את גילו.
"נעים מאוד", אמר אורן והושיט את ידו ללחיצה. משה לא לקח
אותה.
"פרחח", הוא אמר, "אתה לא יודע שרק למבוגר יותר יש את הסמכות
להושיט יד?"
"סליחה, לא ידעתי".
"זה מה שחשבתי". אורן הרגיש טמבל.
למשה היה כישרון לגרום לאנשים להרגיש טמבלים, זה אחד המדדים
כדי לבדוק אם מישהו זקן באמת. אורן הכניס את יד ימין לכיס.
"אל תיקח את זה אישית", לחשה ג'ודי באוזנו, "משה הוא טיפוס קצת
עצבני, הוא פשוט ככה".
"אישה טיפשה!" צעק בהתרסה.
משה היה איש זקן טיפוסי לגמרי. קנטרן, עצבני, חכמולוג ומיושן.
מה שהבדיל אותו משאר בני גילו היה המראה. בעיני ג'ודי הוא נראה
כמו ילד קטן ומרגיז. הוא גרם לה להרגיש כמו שמרטפית, וזה עיצבן
אותה. היא שנאה ילדים, ובכלל לא התכוונה להתחתן בקרוב. החיים
יכולים לחכות.

ליד אותו שולחן ישבו שתי נשים.
"זו שרה".
גילה של שרה לא השתקף מהמראה החיצוני. להפך, עורה של שרה היה
יכול לשמש בפרסומות לתכשירי קוסמטיקה. נדמה היה שתחלואי הזיקנה
פסחו עליה משום מה, כמו אצל משה.
אבל כשאורן התבונן בשרה הוא ידע שהיא לא בת שלושים, גם לא בת
ארבעים. עיניה של שרה, עיניים ירוקות וחכמות, העידו על ניסיון
חיים שאפילו מתושלח לא זכה בו. הוא יכל להתבונן בעיניה של שרה
במשך דקה ולראות את היקום מתחילתו ועד סופו.
"מה אתה בוהה, טיפש, תלחץ לה את היד!" אמר משה בטון של
"אני-לא-מחבב-אותך-במיוחד-אבל-מתאפק-לא-להרביץ-לך".
אורן התפכח בבת אחת. ידה של שרה הייתה מושטת.
הוא השיב לה לחיצה, לא מסוגל להוריד את מבטו מעיניה, הן היפנטו
אותו.
"נעים מאוד, בחור צעיר", היא אמרה.

"ואחרונה חביבה, מרי", חייכה ג'ודי.
מרי הייתה רגילה לגמרי. 'היא נראית כמו סבתא שלי', חשב אורן,
'סתם זקנה'. עורה היה מלא בכתמים, מקומט, גבה כפוף, שיערה לבן
ועיניה שקועות בארובותיהן. היא קמה ממקומה, נשענת בכבדות על
מקל ההליכה שלה, ואמרה: "שלום ילד, תשמור על עצמך".
"שלום", השיב בבילבול.
אז התיישבה. כאילו זה דבר של מה בכך, וכל יום מישהו מבוגר קם
ממקומו כדי לברך נער בן שש עשרה, ולהזהיר אותו כבדרך אגב
מתחלואות החיים.
משה גילגל את עיניו כלפי מעלה בשאט נפש. שרה לא.
מרי מיצמצה בעיניה. היא נראתה כל כך חלשה, כאילו היא עומדת
להתמוטט בכל רגע. זה לא קרה כי היה משהו שהחזיק אותה, כוח בלתי
נראה. עיניה היו אפורות, מזכירות מסכת מוות, עייפות וחסרות
ייחוד, יותר משל שרה ומשה. היא הייתה כמו כדור פורח שמתגלה בו
חור ואוטמים אותו עם כמה יריעות בד. אבל אפילו החייט לא השלה
את עצמו, הוא ידע שהתיקון לא יחזיק מעמד הרבה זמן, שאין לעצור
את הבלתי נמנע. אבל ניתן לעכב אותו, בינתיים.
"וזה בחור שהגיע אלינו מהמחוייבות האישית", אמרה ג'ודי,
"קוראים לו-"
"אורן", קטע אותה משה.
אורן חיפש על עצמו איזו מדבקה עם השם שלו, כמו איזה עובד
בבורגר ראנץ', אבל לא מצא.
גם כשנסע עם האופניים הביתה, אחרי שג'ודי חתמה לו על שעתיים,
לא הפסיק לחשוב על זה. איך לעזאזל ידע משה ששמו אורן?

"מהי בעיניכם התנדבות?" שאלה המורה.
השיעור היה משעמם. הוא נועד להיות כזה. רפי סיפר לאורן על בית
החולים לחולי נפש.
"אתמול הגיע מטופל חדש", אמר.
"מה יש לו?" שאל אורן.
"מסובב על כל הראש. אומר שמכשפים תוקפים את העיר".
"מה?"
"זה עוד כלום", אמר יוסי, "יש אחד שבטוח שעוד חודש העולם
יושמד".
"מאיפה הוא כל כך בטוח?"
"הוא אלוהים, כמובן".
"יש מישהי שבטוחה שהיא בת אלמוות. כל הזמן מנסה להתאבד ולהוכיח
לנו", הוסיף רפי.
אורן הצטער שלא הלך לבית המשוגעים יחד איתם. רפי ויוסי סיפרו
לו דברים מעניינים כל הזמן, אבל הוא? בבית אבות.

אורן ניגש אל המחנכת אחרי השיעור.
"כן?"
"רציתי לשאול אם אפשר להחליף מקום".
"מקום ישיבה?"
"לא מקום ישיבה, מקום להתנדב בו במחויבות האישית".
היא חשבה לרגע, ואמרה "לא" נחרץ.
"אבל למה?" מחה.
"אי אפשר, אורן. זה סוף הסיפור. שלום", אמרה והרימה את תיקה
מהשולחן.
היא לא רצתה לקבל תלונות עליהם, על שלישיית הברדקיסטים. 'עדיף
לא להתחיל את העניין בכלל', חשבה, 'שיתנדבו לחוד, מה הסיפור?'

"קלפים!" קרא משה.
ג'ודי ניתרה בכיסאה בבהלה והפילה את המסטיק מהפה. היא הוציאה
חפיסת קלפים והניחה אותה על השולחן במהירות.
"הנה הקלפים, בבקשה", אמרה וחזרה למקומה מאחורי הדלפק, שולפת
מסטיק חדש מהקופסה.
"רוצה לשחק איתנו, אורן?" שאלה שרה.
"אני אשמח, אבל אני לא מכיר הרבה משחקים עם קלפים".
"לילד אין קולטורה", אמר משה וציקצק בלשונו.
שרה התעלמה ממנו. "איזה משחקים אתה מכיר?"
"אממ... מלחמה", אמר אורן.
"מלחמה!"
"אל תתחיל, משה", אמרה שרה בשפתיים קפוצות.
ג'ודי נחפזה למקום.
"תגיד", הוא נהם, "אתה בכלל יודע משהו על מלחמה? היית במלחמה
בחיים שלך?"
"משה, זה בסדר, הכל בסדר", אמרה ג'ודי.
"אני לא התכוונתי..."
"מלחמה אתה אומר, כאילו זה סתם. כאילו... כאילו זה רק משחק!"
הוא היכה עם מקל ההליכה שלו ברצפה.
"משה, תרגע", אמרה ג'ודי.
"להרגע? להרגע?! דע לך, פרחח, שאני השתתפתי ביותר מלחמות ממה
שאתה מסוגל לדמיין!"
"אנחנו יודעים, משה, זה בסדר", מלמלה ג'ודי והניחה יד על כתפו.
הוא סילק אותה בעצבנות.
"מלחמת לבנון, יום כיפור, ששת הימים, עצמאות, מלחמת העולם
השניה, מלחמת העולם הראשונה..."
"די, משה", אמרה שרה.
הוא השתתק. שרה לא דיברה בקול רם. היא אמרה שתי מילים בטון
דיבור רגיל ושקט. ניכר היה שיש לה השפעה גדולה על משה, השפעה
שלג'ודי אין, וכנראה גם לא תהיה לעולם.
"אתה מכיר עוד משחקי קלפים?" שאלה שרה.
"אני יודע בלק ג'ק", אמר אורן.
"בלק ג'ק זה טוב", מלמל משה בטון של ילד מפוחד שקיבל עונש
ומגייס את שאריות גאוותו כדי לדבר.

מרי, שישבה ללא ניע עד אותו זמן, הושיטה את ידה והתחילה לחלק,
ללא מילה. היא הסתכלה על אורן, כאילו ניסתה להגיד לו משהו, אבל
הוא לא הבין. היא נאנחה. זה לא היה פשוט כמו שחשבה.
לאחר שסיימה חזרה לשבת בכיסא, יד ימין מלטפת את מקל ההליכה
שלה, כאילו סיפק לה נחמה.
היה משהו מוזר בקלפים. כל פעם שמשה נגע בהם, הם שינו את צבעם
לגוון כחלחל. זה לא קרה כשאורן נגע בהם. הוא הסתכל עליהם, הם
היו רגילים לגמרי.
משה ניצח אותו, עשר פעמים ברציפות.

בבית הספר אורן שמע עוד סיפורים על אנשים לא שפויים. רפי ויוסי
סיפרו על מישהו פראנואיד שהתחיל להתפרע ואמר שבאים לקחת אותו.
"נו, אז איך בבית האבות?" רפי שאל וציחקק.
"הכל בסדר, למה?"
"חשבתי, אתה יודע, אולי קצת... משעמם שם?"
"כן, זה נכון, אבל זה בסדר", אמר אורן.
הוא ידע שהזקנים בבית האבות לא היו זקנים רגילים. אורן רצה
לגלות עליהם עוד, אבל בשביל זה הוא יצטרך לשמור את העניין
בסוד, בינתיים.

"אז איך בבית האבות?" שאלה המחנכת אחרי שהשיעור נגמר. הטרידה
אותה העובדה שלא ביקש ממנה העברה, כמו כל שיעור בחודשיים
האחרונים.
'בטח משהו לא בסדר', חשבה. במובן מסוים, היא אפילו צדקה.
"נחמד", ענה.
"הכל בסדר? אין בעיות?"
"לא, המורה, הכל בסדר".
הוא יכול היה לראות את הבעת התמיהה הקלה על פניה.

אורן חשב שזה הולך להיות יום כמו כל הימים: משה מנצח אותו
בקלפים, מרי מחלקת ומנסה להגיד לו משהו במבטים חלולים, שרה
מסתכלת מהצד וגו'די יושבת מאחורי הדלפק, קוראת עיתון "לאישה",
ומידי פעם ניגשת לחלק אוכל, עד שמשה אמר: "בואי, שרה, נשחק
מלחמה".
שרה הנהנה בחיוב. מרי, חלשה מאי פעם, חילקה את הקלפים
והתיישבה. היא נרדמה דקה לאחר מכן. אורן נשאר להתבונן.
ואז נשלף הקלף הראשון: שניים לב. שרה שלפה נסיך תלתן ולקחה את
שני הקלפים.
שבע יהלום.
חמש לב.
נסיך יהלום.
מלך יהלום.
שמונה.
תשע.
מלך.
מלכה.
כך המשחק נמשך. אורן שם לב שכשמשה נגע בקלפים הם עטו גוון
כחול, אבל אצל שרה הם עטו גוון ירוק.
"שרה, למה הקלפים-"
"שקט, טמבל!" קטע אותו משה בנימה חדה, "אתה לא רואה שאנחנו
משחקים?"

"ארוחת צהריים!" הכריזה ג'ודי והביאה לשולחן צלחות עם קציצות
ואורז.
אורן הסתכל על השעון, השעה הייתה כבר ארבע. ג'ודי לא הספיקה
להכין את הארוחה קודם כי היא דיברה בטלפון עם החבר שלה. היא
תמיד הייתה מפוזרת כזו. בבית אבות נורמלי זה לא היה קורה, אבל
משה ושרה לא התלוננו. 'אולי הם לא ממש זקוקים לאוכל', חשב
אורן.
כולם קיבלו את המנה שלהם והתחילו לאכול. כולם חוץ ממרי, שעדיין
ישנה.
"מרי, קומי", קראה ג'ודי.
אין תגובה.
"מרי, בואי לאכול", היא קראה שוב וניערה אותה.
"תמיד קשה לה לקום", פלט משה תוך כדי לעיסה.
"מרי, קומי!" צעקה לה ג'ודי בתוך האוזן.
משהו בהבעת פניה של האישה בעלת השיער השטני אמר שמשהו אינו
כשורה.
מרי הלכה לישון, לנצח.
והיא אפילו לא הספיקה לומר לאורן את מה שרצתה להגיד.

חצי שעה אחרי האיבחון ע"י עובדי מגן דויד אדום, הגיעו חברא
קדישא לבית האבות. מרי כוסתה בבד והועלתה לתא האחורי של הרכב.
עיניה של ג'ודי דמעו.
"היא הגיעה לכאן רק שנה שעברה", התייפחה, "למה, אלוהים, למה?"
משה הרכין ראש ולא אמר דבר, שרה שמרה על ארשת פנים חסרת הבעה.
אורן התבונן בהם ולרגע עלתה בראשו המחשבה שהעניין לא בא להם
בהפתעה. הם ידעו שמרי הולכת למות, הם גם ידעו שזה ייקרה בקרוב.
הוא ביטל הרהור זה במהירות. 'לא, משה הוא פוץ מזדקן, אבל הוא
לא ייפגע באיש', חשב.
ג'ודי לקחה את מקל ההליכה של מרי והעבירה אותו לשרה, שלא אמרה
דבר. דמעות היו בעיניה של ג'ודי. בעיניה של שרה, מלבד היקום
עצמו, היה גם ניצוץ של שמחה.
היא ליטפה את מקל העץ כאילו היה החפץ היקר ביותר עלי אדמות,
וחייכה.

"היי אורן, מה קורה?"
"הכל בסדר, מה איתך? שוב הבאת סחוג לבית הספר?"
יוסי היה פרסי. בשבילו "חריף" היה שקול ל"מלוח".
"מטורף לגמרי", אמר רפי.
"מה יש? זה בסך הכל קצת סחוג".
"קצת סחוג, הא?"
יוסי הפסיק לנגוס בפיתה ובהה באורן.
"מה, מה יש?"
הוא לחש לרפי משהו באוזן והצביע על אורן, כאילו הוא איזה חייזר
שהם פגשו ברחוב. רפי פער את פיו קצת ובהה בו גם.
"מישהו יכול לומר לי מה הקטע?" אורן שאל וירק חתיכות של מלפפון
מהפה.

"אני אגיד לו, זה בסדר", רפי לחש ליוסי.
"מה העניין?"
אורן נשבע בליבו שאם הוא לא מקבל תשובה הוא מנחית לרפי אגרוף
לפנים.
"אממ... אני לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה, אורן, אבל יש
לך כמה שערות לבנות ליד האוזן".
"מה?!"
אורן רץ מיד לשירותים של בית הספר. הוא טרק את הדלת, ניגש אל
המראה והתבונן בהשתקפות.
ליד אוזן ימין נחו להן בשלווה חמש שערות לבנות. הוא פלט צווחה
קטנה. 'לאבא שלי צריכות להיות שערות לבנות, לא לי!' חשב.

כשחזר הביתה, אימו אמרה לו שהם יילכו לרופא מחר.

כשאורן נכנס לבית האבות, לא הכיר אותו בהתחלה. הוא חשב לצאת
החוצה, ולחזור על עקבותיו כדי לוודא שבאמת הגיע למקום הנכון.
כשראה את ג'ודי לבושה בבגדים שחורים הבין שהמעשה הזה מיותר.
כן, הוא הגיע לבית האבות.
הקירות היו מכוסים בתמונות. תמונות של מרי: מחייכת, צוחקת,
מחופשת לארנב בתור ילדה קטנה, ביום הראשון ללימודים, בתור נערה
צעירה, עם החבר שהיה לה...
הן היו בכל מקום. היו גם נרות על השולחנות. אורן צעד לתוך החדר
והבחין במשה ושרה, לבושים בשחור גם כן. לא בחולצה שחורה או
מכנסיים שחורים, אלא בגלימות שחורות.
'מוזר', חשב.
ג'ודי שמה לב שהסתכל על הגלימות ומלמלה בהתנצלות ש"קצת קשה להם
להתלבש". לא היה לה מסטיק בפה.
הם ישבו שם, עם הגלימות ומקלות העץ והרכינו ראש. אורן היה לבוש
בחולצה שחורה, אבל זה היה מפני שתמיד לבש חולצות שחורות. היה
עליו גם צמיד ניטים, הוא הוריד אותו מהר.

ג'ודי התיישבה ליד השולחן.
"מרי הייתה יקרה לכולנו", היא פתחה, "מותה אמנם בא בשיבה טובה,
אך לכך טרם היינו מוכנים, דבר זה הגיע אלינו בהפתעה גמורה.
למרבה הצער, למרי לא נותרה משפחה, והנסיעה להלוויה לא מתאפשרת
בנסיבות הקיימות, אז נערוך לה את ההספד פה".
וכך זה התחיל. במשך רבע שעה, התקיימה הלוויה כדת וכדין, חוץ
משני אלמנטים בסיסיים. אחד מהם היה העניין שמרי הייתה מרוחקת
מהם כמה עשרות קילומטרים. אולי אפילו יותר, אם מחשיבים את
העובדה שהיא בשמיים.

"מוזר מאוד", אמר הרופא לאחר שהעיף מבט.
"מה עושים, דוקטור?" שאלה אמא של אורן.
היא נראתה מבוהלת, ואחזה בחוזקה בידו של בעלה.
"זה יכול לנבוע מסיבות תורשתיות, ואז זה טבעי לגמרי ו-"
"זה לא תורשתי, דוקטור", אמר אביו של אורן.
"אם כך", אמר הרופא, "אני מציע שאורן יעשה בדיקת דם".
הוא הקליד משהו למחשב והדפיס אישור.
"מחר בבוקר תבוא למרפאה, אחרי צום של שתים עשרה שעות. יום
טוב".
אורן לקח את האישור, אמר שלום ויצא מהחדר עם הוריו. הם היו
מבולבלים, כולם, גם הרופא.

"בוקר טוב לכם!" קרא המורה לספורט, "בואו נתחיל חימום - שתי
הקפות מסביב למגרש הכדורסל. ריצה קלה, קדימה!"
'לא משהו רציני. שתי הקפות, קלי קלות', חשב אורן. הוא הרים את
הרגליים מהקרקע והתחיל לרוץ.

"היי, אורן, מה קורה?" שאל יוסי.
"בסדר", ענה אורן, מתנשם ומתנשף, "בסדר גמור".
"אתה בטוח? אתה אדום לגמרי".
"באמת? פשוט אני קצת עייף, לא יודע מה קורה לי".
חמש דקות אחרי תחילת הריצה, אורן הרגיש כאילו גמע עשרים
קילומטר. גבו כאב, ריאותיו התפקעו ורצו לצאת החוצה, ליבו דפק
כמו משוגע וכל חולצתו הייתה רטובה מזיעה.

"מה קורה שם, אורן, אתה מסתדר?" שאל המורה לספורט, בא לקראתם.
"הוא קצת חולה, המורה, אני חושב", אמר יוסי.
קהל של ילדים הפסיקו לרוץ והתאספו מסביבם. "נמושה", שמע אורן
מישהו ממלמל.
"אני בסדר", אמר והעיף את ידו של יוסי מעל גבו, שבינתיים הרגיש
כאילו מאתיים טרמיטים לפחות נוגסים בו תוך כדי ריקוד סטפס
סוער.
"אתה בטוח?" שאל המורה.
"כן, אני בטוח".
"מצויין", הוא חייך, "כולם, מתיחות! שריר תלת ראשי, קדימה!"
אורן הניף את זרועי מעל הכתף ושמע צליל שבירה.

"אני חושב שכדאי שתלך לאחות, אורן".

במאמץ רב הוא נגרר אחרי אימו ואביו לתוך המרפאה של הרופא בפעם
השלישית לאותו שבוע.
"מה הפעם, אורן?" הוא שאל.
"יש לי כאבי גב".
הוא ניגש, הצמיד את הסטטוסקופ ואמר: "תנשום עמוק".
אורן נשם עמוק.
"תנשום עמוק, אורן".
"אבל אני נושם!" הוא ייבב בקול צרוד.
אורן התחלחל. 'כאילו לא מספיק שהשערות שלי מתחילות להלבין,
קמטים צצים בלי שום סיבה ושאובחנה אצלי דלקת פרקים, גם מיתרי
הקול כבר לא מה שהיו פעם. מה יהיה איתי?'

"אני מציע שאורן ייקח חופשה מבית הספר", אמר הרופא.
"חופשה מבית הספר? אבל עכשיו זו התקופה של הבגרויות!" הוא מחה
בקול גדול שהסתיים בשיעול קולני.
"אתה חייב לנוח", הוא אמר והוציא אישור רפואי, יש לך
פרוגריה".
"פרוגריה? מה זה?" שאל אביו של אורן.
"הזדקנות מואצת", אמר הרופא, "נדיר מאוד, איבחנו את זה אצלו
בבדיקת הדם. התוצאות הגיעו היום. זה לקח קצת זמן, לא בכל יום
מוצאים את המחלה הזו. בחיים לא ידעתי שהיא יכולה להתחיל בגיל
כזה. זה גנטי, אתה מבין".
"אורן היה ילד בריא לגמרי בתחילת השנה", הוא אמר.
"אז, כמו שאמרתי, לנוח. נקווה שזה יעבור מאליו".
לנוח, זה הפיתרון היחיד. יש שני דברים שהדוקטור החסיר מאורן:
אחד, מחלות לא עוברות מאליהן, ושתיים, אין תרופה לפרוגריה.
הוא היה חסר אונים, מעולם לא נתקל בדבר כזה. הוא שאל את
הקולגות שלו על אורן, ואף אחד לא ידע מה להשיב לו. הוא אפילו
חשב לדבר עם מומחה לעניין מחו"ל, אבל החליט שהעניין לא קריטי
עד כדי כך. או לפחות, הוא לא רוצה שיהיה קריטי.
הרופא לא היה מסוגל להודות בטעותו. איזה מין רופא הוא אם אינו
מסוגל לאבחן מחלה?
אז הוא חקר קצת בספרים, ומצא את המחלה. זה לא אובחן בבדיקת
הדם, דבר כזה לא מאובחן בבדיקת דם. הוא לא ידע איך לטפל בזה,
אבל לפחות הוא ידע מה זה. כל הסימפטומים התאימו. חוץ מהעובדה
שהמחלה מתחילה מהילדות והגיל הממוצע שחולה מגיע אליו הוא שתים
עשרה. אבל זה היה הדבר הכי קרוב שהיה לו.

בגלל שלא היה לו בית ספר, והרופא גם המליץ על פעילות גופנית
קלה, אורן החליט לעשות צעידה אל בית האבות ברגל, אחרי שלא היה
שם חודש, סתם כדי לבדוק מה נשמע. כשהגיע לבית האבות, משה ושרה
שיחקו בקלפים. שניהם היו מרוכזים מאוד. ג'ודי ישבה במקום הרגיל
ומרחה לק על הציפורניים. חודש אחרי פטירתה של מרי, הכל חזר
לקדמותו.
חוץ מהתמונות, שג'ודי התעקשה להשאיר, והגלימות השחורות. הם
התעקשו ללבוש אותן משום מה, והיא לא התווכחה.
"בת כמה מרי הייתה?" אורן שאל פתאום.

ג'ודי הפסיקה למרוח את הלק וקפאה במקום, משה הפיל את הקלפים
מידו, ורק שרה הייתה רגועה לגמרי, כאילו ידעה שהשאלה הזו
תגיע.
אורן גירד באפו בעצבנות. פניו כבר היו מכוסים קמטים. בעצת אמא,
הוא התחיל לצבוע את השיער ולמרוח כל מיני מסכות על הפנים. הן
לא עזרו בהרבה וסתם גירדו, אז הוא התחיל להתאפר.
"מרי הייתה בת שמונים ושלוש", אמר משה והביט בו בעצבנות, "אפשר
להמשיך לשחק?"
שרה חייכה אליו. "אל תשקר לילד", אמרה.
היא הסתכלה על המזדקן הצעיר, עורה צחור כשלג, רק עיניה מסגירות
את גילה המתקדם.
"מרי הייתה בת תשע עשרה, אורן".

פניו של אורן הלבינו לחלוטין. הוא הרגיש את הפחד מחלחל במורד
עצמותיו המזדקנות, כל שריר בגופו חווה את הבלבול והאימה.
לא היה לו זמן לחבר את חלקי הפאזל. הוא רץ לכיוון היציאה,
מתנשם בכבדות עם כל צעד.
אורן הניח את יד ימין על הידית כשנשמע קול של חבטה, וברק כחלחל
נורה לעבר הדלת.

מקסימיליאן קצר-רגליים אחז בשרביטו כמו שלא אחז בו מאתיים
שנה.
גלימתו השחורה, סמל לחבר במסדר, התנפנפה עת שיגר ברק כחלחל
לעבר דלת הכניסה. זו הייתה משימה פשוטה, לא מורכבת בשבילו,
חייל ותיק שכבר השתתף במלחמות רבות.
"אין טעם לנסות לפתוח את הדלת, אורן", אמר.
אורן הסתובב לעברו. מבט מפוחד היה על פניו.
"למעשה, גם בעזרת מוט ברזל לא תצליח לפרוץ את הדלת הזו. אני
יודע את זה כי זה כבר נוסה. מרי הטיפשה", הוא חייך.
"מה עשיתם למרי?" שאל אורן בתערובת של זעם ובהלה.
"הו, אתה מבין, אנחנו יותר מידי חשובים בשביל למות. בגלל זה
אנחנו לוקחים אסירים, רק כך אנחנו מאריכים ימים".
"אסירים?"
"כן. פעם היו פה הרבה אנשים. חברים שלנו. אבל מה לעשות", הוא
משך בכתפיו, "אם רוצים להכין חביתה, חייבים לשבור כמה ביצים".
"מפלצת! אתה מפלצת!" צעק אורן, "אתה וג'ודי ו-"
"לא הייתה לי ברירה", פרצה ג'ודי בבכי.
פעם גם ג'ודי הייתה חברה במסדר. לפני מאתיים שנה זה היה, אם
זכרונה אינו מטעה אותה. היא לא אהבה לשרת את אדוניה, אבל הרצון
לחיות לנצח הוא חזק מכל דבר אחר. מקסימיליאן הבטיח לה שלא
תפסיק להתקיים לעולם, כל עוד היא איתם, והיא הסכימה להצטרף.
"הוא איים עליי", היא המשיכה, "אני מצטערת, אורן".
"מצטערת?"
"אלו החיים אורן", אמר מקסימיליאן וצחק, "מישהו צריך להחליף את
מרי, נכון?"
אורן הבין הכל. הגיל הצעיר של מרי, השערות הלבנות, הקמטים,
כאבי הגב והצרידות. ג'ודי התייפחה, היא ידעה שזה יגיע לכך, אבל
לא יכלה לעשות דבר.

קסנדרה עיני-נץ, שכל אותה עת ישבה במקומה, לפתה את שרביט העץ
שלה כפי שלא לפתה אותו מאתיים שנה. הוא היה די כבד. היא נתנה
לאסירה לשמור עליו, עד עכשיו.
"מספיק!" צעקה.
ברק ירוק נורה לכיוון הדלת. היא נפתחה.
"לכו", אמרה, "לי ולמקסימיליאן יש כמה עניינים לטפל בהם".
קסנדרה לא יכלה לסבול זאת. במשך מאתיים שנה היא ישבה בשקט בעוד
מקסימיליאן כולא אסירים. היא לא התנגדה לו כי היא הייתה צריכה
את זה בעצמה, אבל עכשיו משהו התעורר בה, התנגדות, מרדנות.
קסנדרה, או שרה, לא רצתה שייכלא את אורן. הוא היה צעיר מדי,
טהור מדי. היא התבוננה בו כל פעם, חוקרת את נפשו בעיניה. זה לא
היה אפשרי בלי לחיצת היד, בפעם הראשונה שביקר. לחיצת היד נתנה
לה גישה לנשמתו. קסנדרה הכירה אותו כמו שאיש לא הכיר אותו
מעולם.
היא ראתה את המבט בעיניו באותו רגע, זה היה מבט של תמימות
וחוסר אונים. היא לא תיתן לו למות.

"ג'ודי, משה ושרה, הם קוסמים?" שאל אורן, כשהיו מחוץ לבית
האבות.
"מכשפים, אבל זה לא חשוב כרגע", אמרה ג'ודי, "הכל נגמר. בוא,
אורן, תלחץ לי את היד".
אורן הושיט את ידו ולחץ את ידה של ג'ודי. בתחילה, לא קרה כלום,
ואז בבת אחת הוא הרגיש את הכישוף. היה זה כישוף מסובך למכשפה
כמו ג'ודי. הביצוע שלו היה פשוט מאוד, אבל המחיר...

חמימות התפשטה בגופו, חמימות מהפנטת. הוא איבד את ההכרה ונפל
על הקרקע.

"אורן, אורן, אתה בסדר?"
רפי ויוסי רצו לקראתו. הוא קם מהאדמה וניער את האבק מבגדיו.
'איך הגעתי לפה, לעזאזל?', חשב.
"עכשיו כן. מה אתם עושים פה?"
"חשבנו לקפוץ לבקר אותך, כי זכרנו שאתה מתנדב בבית האבות, ואז
שמענו קולות, כאילו ברקים, ופתאום ראינו אותך עם איזו אישה".
"היית צריך לראות את זה!"  אמר רפי בהתרגשות.
"מה קרה?" שאל אורן. קולו כבר לא היה צרוד.
"ברגע שלחצתם ידיים אז זהרתם באור ורוד, שהקיף את שניכם! בחיים
לא ראיתי דבר כזה!"
"ועוד לא הגעת לחלק הטוב", קטע אותו רפי.
"איזה חלק טוב?" אורן שאל, למרות שניחש בליבו כבר את התשובה.
"אתה נראה נורמלי, אורן! אין לך קמטים והשיער שלך בצבע
הרגיל!"
ג'ודי ויתרה על חלומה. ג'ודי כבר לא תחיה לנצח. היא הקריבה את
עצמה כדי שאורן יחיה.
אורן תר בעיניו אחריה. היא לא הייתה שם. הרחוב היה ריק לגמרי,
חוץ מאישה זקנה וכפופה עם עגילים גדולים שנעלמה מעבר לפינה.
"מעניין איפה היא עכשיו?" תהה רפי בקול.

ג'ודי הקריבה את עצמה. היא הקריבה את עצמה למען אורן, כי היא
ידעה שזה מה ששרה הייתה רוצה. היא עשתה זאת גם כדי להוקיר את
המכשפה הנפלאה הזו, למרות שהייתה עדיין בחיים. אבל ג'ודי לא
השלתה את עצמה, כי אין לעכב את הבלתי נמנע. איש לא שרד בקרב
פנים-מול-פנים נגד מקסימיליאן, מעולם.
ג'ודי עשתה זאת כדי לכפר על חטאיה, מאתיים שנה של קיום על
חשבון אחרים. עשרות קורבנות שהתכלו מהר יותר מפרפרים. וזה מה
שהם היו, פרפרים טהורים וחסרי ישע. חייה היו ארוכים, אך לא
שווים הרבה.

"טיפשה!" הוא צעק וירה ברק משרביטו.
קסנדרה ניתרה בקלות והתחמקה.
"בלי האסיר, אנחנו נמות! מה לעזאזל חשבת?"
"עדיף למות מאשר להמשיך לחיות כך. נמאס לי", היא אמרה.
ברק ירוק נורה משרביטה, ופגע. מקסימיליאן הפיל את השרביט
מזרועו הימנית. הנזק לא היה גדול מידי, קסנדרה לא התכוונה
לפגוע בו בצורה רצינית. 'לעולם לא צריך לפגוע אם אין צורך',
תמיד אמרה, עוד כשהיו מכשפים צעירים ומאוהבים, חברים במסדר.
מקסימיליאן נאנק ואחז בשרביטו בידו השמאלית.
"מעולם לא היית משלנו", אמר. הוא כשל לרצפה.
"זה לא חייב להיות כך", אמרה.
"המטרה מקדשת את האמצעים", אמר מקסימיליאן.
בכוחותיו האחרונים, המכשף בן החמש מאות הרים את שרביטו ומלמל
לחש אחרון. ברק כחלחל נורה משרביטו ופגע ישירות בליבה של
קסנדרה. היא צרחה. ברקים ירוקים נורו ממנה לכל עבר.

מקסימיליאן התעורר. המקום היה הרוס. תמונות של האסירה הקודמת
עוד היו תלויות על הקיר. בניגוד לחודש קודם לכן, הן היו
מפויחות, שרופות. לצידו הייתה מונחת קסנדרה עין-נץ, או מה
שנשאר ממנה. הוא לא חשב שהמצב יגיע לידי כך. הוא אהב אותה, את
קסנדרה. הוא אפילו צירף אותה למסדר ועבד קשה כדי לגרום להנהגה
להשאיר אותה. קסנדרה מעולם לא הייתה שייכת.
הם נשבעו להיות ביחד לנצח. הם פיתחו קסם שעזר להם לשרוד, ובמשך
מאתיים שנה התקיימו על נשמותיהן של אחרים. פעם זה היה מקום
שוקק חיים, עתה נשאר בו בעיקר מוות.
מקסימיליאן הרים את עיניו. חלק מהתמונות נשרו, הצבע התקלף
מהקיר, והוא ראה את המילים החקוקות באבן, בשפה שאיש, חוץ ממנו,
לא הכיר עוד.
"מסדר המכשפים האפלים".
זכרונות מן העבר עלו בו. הוא נזכר בימים שהחדר הגדול היה עמוס
באנשים שהיו יקרים לו. הוא נזכר בקסנדרה של אז, איך נגע בכתפה
העדינה וחייך, איך סיפר לה בדיחות עם הומור שחור. שניהם צחקו.
היא לא השתנתה יותר מידי במראה החיצוני, אבל נפשה הזדקנה ללא
היכר בשנים שחלפו, זה דבר שאיש אינו יכול למנוע, ההזדקנות של
הנפש. 'העיניים הן הראי לנשמה', הוא נזכר בפתגם ישן-נושן.
מקסימיליאן קצר-רגליים ידע שזמנו עומד להיגמר. זה לא הטריד
אותו כבר, משום מה.
במשך יותר ממאתיים שנה הוא היה אסיר שלה. היא לא החזיקה אותו
בעזרת כוח קסם, אלא בעזרת אהבה. יותר אפקטיבי, האמת. אהבה היא
הנשק הכובל ביותר. 'המכשפה הערמומית הזו', הוא חשב.
הוא היה חייב להרוג אותה. הוא התקשה להבין זאת בעצמו אפילו.
כיצד היה מסוגל להרוס משהו שכל כך אהב. אולי... אולי פשוט רצה
להשתחרר, להשתחרר ממנה, יותר מכל דבר אחר.

משה עצם את עיניו בפעם האחרונה וחייך. הוא היה חופשי.