[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אז אני שוב מוצאת את עצמי שוכבת שם, בוהה בתיקרה, סופרת את
הקילופים שלה, הרטיבות שבספינה יצרה אותם. כן, גם הלילה אני לא
ישנה, המחשבות רצות להן בראשי הלוך חזור, אבל מישהו ישן? כן,
כולם חוץ ממני. ושוב לקראת הבוקר אני שומעת אותו מתעורר, שר
תוך כדי צחצוח שיניים, מחכה שיעיר אותי מליל השימורים, והוא
מתקרב אלי, ואני עוצמת ישר את עיניי. הוא מנשק ללחי. "בוקר
טוב", אני שומעת אותו לוחש לי לאוזן. איך שאני אוהבת שהוא עושה
את זה.

"איך ישנת? טוב, אני מקווה" אומר מבלי לחכות לתשובה, יוצא
מהחדר ומרתיח מים לקפה שחור בוצי, שאני כל כך שונאת. ואני? אני
מתהפכת לי מצד לצד, מנסה לגנוב לי שניה של מנוחה. לא, היא לא
תהיה קיימת, אני יודעת את זה כשהוא משך לי את השמיכה. אני
נשארת לרחמי התנור היחיד שיש כאן, הקור של אלסקה הורג אותי
מבפנים. ושוב אני קמה, לוגמת ממימי ביוב שהוא מכין לי כל בוקר,
עאלק קפה שחור. הוא עולה לסיפון, ממשיך לחקור את החוצנים שלו,
עוזר להעלים ראיות בשביל הממשלה. וכולם חושבים שהם משלחת
אקולוגית, שבאה ללמד על הלויתן שבאלסקה. בינתיים לא ראיתי לא
לווייתנים ולא חוצנים. טוב, אולי בגלל שהקור הזה לא נותן לי
לצאת החוצה, על מה לעזאזל חשבתי שהסכמתי לבוא איתו לכאן.  

"הם היו פה שוב בלילה" אני שומעת את אחד האנשים צועק באנגלית,
ואני במחשבותיי שוב נפגשת איתו. נדמה לי שממשלת ישראל הייתה
גאה בי, אילו ידעה איפה אני... סודות אמריקה במרחק הליכה, חדר
ממני. זה היה באחד הלילות היותר מרוחקים, משהו כמו שלוש שנים.
אוח, כמה זמן עבר. פגשתי את דיני, זה היה בלילות החמים של
ניו-יורק. שוב טיילתי לי בשדרה החמישית ליד מק'דונלס, היה שם
את הגלידה הכי טעימה שאכלתי אי פעם. או אולי כך זה נראה בשבילי
באותו זמן. בהתחלה חשבתי שזה עוד איזה סוטה שעבר שם במקרה
והחליט להטריד אותי. ראיתי את נעלי הספורט שלו, ובדיוק חשבתי
לי על איזה קללה עסיסית שתעיף אותו ממני, משהו בסגנון 'עוף
ממני, יא אנס בפוטנציה', אבל איך שהרמתי את הראשי- הוא עמד שם,
מחייך את החיוך הלבן שלו. איך שאני אוהבת שיניים לבנות. זה שבר
אותי, ובמקום לקלל נראיתי כמו פוסטמה עם פה פתוח לרווחה.

אז הוא שאל אותי איך מגעים לרחוב מסוים, במבטא אוסטרלי כבד,
והוא כמובן לא הגיע לפגישה עם קלינטון או מי שזה לא יהיה, הוא
הגיע ישר לדירת החדר המבולגנת שלי. בבוקר שלמחרת אני הייתי
בשוק של החיים שלי, הדירה שלי הייתה כו כך נקיה, עד שהיה אפשר
לראות את ההשתקפות ברצפה.
היה שם פתק, 'כאב בעיניים מהבלגאן, אז ניקיתי קצת, ונשאר לך
לעשות רק חלונות.'
"חחחחח חלונות" צחקתי בקול רם, אחרי יומיים שפשפתי הרבה יותר
מחלונות. כל הבית היה נקי, להגיד נקי זה מלוכלך ליד מה שהיה
שם. ככה עברו להם שנתיים וחצי, אני מנקה את הבית כמו אין מחר,
והוא לא מפסיק לחייך. אם ההורים שלי היו רואים את הדירה שלי,
הם לא היו מאמינים שהיא שלי, לא בחלומות הפרועים ביותר שלהם.

אז ישבנו באחת המסעדות המפוארות. לא, גלידה על המדרכות של
ניו-יורק לא היה אז בחשבון. זה היה יותר מידי בוהמי בשביל
המעמד שלנו. הוא כרע על הברכיים. אני הייתי בטוחה שזאת חתונה.
ממש כמעט בכיתי. "אני נוסע לאלסקה" הוא אמר לי.  'מה פתאום
אלסקה? טוב, כל אחד והבעיות שלו'. "אני נוסע למשלחת אקולוגית".
'למי אכפת, תגיע לקטע של החתונה' אני צועקת בראשי מרוב
התרגשות. "זה לא בדיוק משלחת". 'על מה הוא מדבר?' שאלתי את
עצמי, מוחקת את החיוך מהפנים. הוא המשיך לדבר, ואני לא הקשבתי.
ישבתי שם במסעדה. חוצנים? אלסקה? תוכנית כיסוי? הממשלה? כל
השאלות האלו טסו לי בראש, זה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו.
"את מבינה, אני לא באמת אוסטרלי" הוא אמר במבטא אמריקאי רגיל
לגמרי, "זה הכל כיסוי, את יודעת, חוצנים..." הוא נישק לי ואני,
בוהה בתיקרה של המסעדה, לא היו שם קילופים.
"אני כל כך שמח שזה יצא החוצה, עכשיו אנחנו כנים לגמרים אחד עם
השני, עכשיו אנחנו יכולים לישון בשקט" הוא אמר לי. ואני
מהנהנת, שותה את הבלאדי-מרי שלי בשקט.

ואני עכשיו שוכבת לי במיטה. כמעט חצי שנה אני לא ישנה, לא
מבינה כלום. הוא קם בבוקר וחוזר בערב. לא מוציא מילה לגבי מה
שהולך שם למעלה. ואני קוראת עוד איזה ספר, מנסה ללמוד עוד שפה,
מטיילת בין החדרים. כלום. בערב הוא יחזור, נשתה את מי הביוב
שהוא מכין לי, נלך לישון, הוא ילך לישון, אני אחשוב לי, כמה
כבר אפשר לחשוב? והנה זה שוב קורה. והוא פותח את הדלת של החדר
שלנו בספינה, מנשק לי, מרתיח מים, מכין עוד קפה ביובי. מה יהיה
הפעם? אנשי שלג? הוא יורד על הברכיים  ומתחיל לדבר, אני בכלל
לא מקשיבה. כלום כבר לא יפתיע אותי. "תינשאי לי?" הוא שאל,
ואני מהנהנת עם הראש. ושוב אני לוגמת את החרא בשקט.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ציריך.


(בירת שוויץ)



בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/04 1:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעתי גולן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה