אומרים שהחיים במדינה הזאת בלתי אפשריים. מספרים שהיום, אחרי
המפלה הכלכלית הגדולה, אנחנו מגיעים למצב השמור בדרך כלל
למדינות העולם השלישי, שבו אחוז קטנטן של האוכלוסייה מחזיק
באחוז אדיר של המשאבים הכלכליים בעוד ראש הממשלה הקשיש מפקיר
את החברים הקשישים, שנלחמו לצדו על חירות ישראל במסדרונות בית
החולים. אומרים שאין כסף בשביל לחיות.
אז מה? כסף זה אוברייטד.

אומרים שהפכנו למדינה המערבית היחידה שבה אין שוויון בין
האזרחים. אומרים שערבים, קשישים, מזרחים, פלשתינאים, תושבי
פריפריה, תושבי הערים הגדולות ובעיקרון כולם, מופלים לרעה אל
מול המתנחלים האמיצים, שמקבלים את טובות ההנאה המגיעות להם
כחוק על כך שהפכו לקו ההגנה האחרון שלנו מפני שלום של פחדנים,
שיהפוך את כולנו לאומללים. הרי מה נעשה בלי לפאר את צה"ל כל
היום?
שוויון זה אוברייטד.

אומרים שברגע שהעלמנו את השוויון, התפוגגה לה גם הדמוקרטיה.
שברגע שבו אנחנו מחזיקים תחת כיבוש עם שלם, שבקרוב יהפוך לרוב
ללא זכויות, אנחנו הופכים למדינת אפרטהייד שתתמוסס לה לאט, אבל
בטוח, אל ספרי ההיסטוריה. אבל בעצם הרי אנחנו לא עם כובש. הרי
לפני ארבעים שנה קיבלו אותנו שם בזריקת אורז. בעצם, גם בלבנון
קיבלו אותנו באותה המסורת. אז אנחנו בטח צודקים. טוב, זה לא
ממש משנה הרי, נכון?
דמוקרטיה זה אוברייטד.

אומרים שברגע שהתחלנו לאבד את הערך לחייהם של אויבינו, איבדנו
לאט לאט גם את הערך לחיים שלנו עצמנו. הפכנו למין מכונות כאלה,
שסופרות גופות באחוזים סטטיסטיים ומגיבים על הרג בהרג. מעין
תחת עין עולם הופך עיוור, אבל מה אכפת לנו בעצם? אם אנחנו
מתעוורים, הם חייבים גם, לא?
מלבד זאת, זה גם לא משנה כל כך.
ערך לחיים זה אוברייטד.

אומרים שבמדינה שלנו הסיכוי של אדם להגיע לשיבה טובה הוא
מזערי. הרי אם לא תמות בצבא או במילואים, תמות בפיגוע, או
בתאונת דרכים, או מחיידק טורף, או מרעב, או מאיידס, או מסרטן,
או שבעלך יכה אותך למוות. אבל זה לא ממש נורא.
חיים זה אוברייטד.

אז כסף זה אוברייטד, שוויון זה אוברייטד, דמוקרטיה זה
אוברייטד, ערך לחיים זה אוברייטד, חיים זה אוברייטד, הכל פשוט
אוברייטד.
אבל את מה שחשוב באמת, אנחנו יודעים.
העיקר שאדמה זה לא אוברייטד.