יוני צופר ומסתכל לי בעיניים. אני מסתכל עליו ומתרכז חזק חזק.
אני אצליח, אחשוב חיובי, אשפר את עצמי. אולי קצת מחשבות עצובות
יועילו לי. העיניים שלי נעוצות בשל יוני והוא במבט מלא אהבה,
שרק חבר טוב יכול לתת, מסמן לי "אני איתך. אני אשב פה ואסבול
רק כדי שאתה תצליח." מצחיק מה שאנשים מוכנים לעשות למען החברים
שלהם, אני מזמן הייתי מתייאש.

כל חיי הקצרים, אנשים רואים בי אדם לא רציני; אני תמיד הליצן
של הכיתה. כשמסתובבים בקניון זה תמיד אני שמציק למוכרים. אפילו
ההורים של החברים שלי צוחקים איתי יותר מעם הילדים שלהם ואני
חושב שזה לא העניין שאני מצחיק, אלא יותר העובדה שכולם פשוט
רציניים מדי וזה מצחיק אותי וכך אני צוחק על כולם ועם כולם
ובסוף כולם צוחקים איתי או עליי. הפעמים היחידות שזה מפריע לי
זה בצפירה.

אין לי מושג, כנראה המבוכה, אולי חוסר היכולת להתמודד עם השקט,
אבל מאז שאני קטן אני צוחק בצפירה. אני מניח שברורה הסיבה
שבגללה אני אף פעם לא מגיע לחצר בית הספר בטקסי יום הזיכרון,
אבל אני גם רוצה לבוא ולתת כבוד. לכן שנה שעברה עשיתי טעות
והחלטתי להגיע לטקס.

באותו טקס שנה שעברה, נכחו 4 ניצולי שואה שסיפרו לנו על בריחתם
המשותפת מגרמניה וגם סבתא של יואל וסבא של מאיר, אשר גם הם
ניצולי שואה. הטקס התקדם בסדר. אני לא רוצה לומר שהוא היה יפה,
אבל הוא היה בדיוק כמצופה מטקס יום שואה. אני עמדתי ליד יוני.

החלה הצפירה. עמדתי עם ראש למטה, מנסה להתחבר לעצב הקולקטיבי
שעטף מסביב, אבל שוב חוסר המנוחה, המבוכה, שוב הידיים שלי
עולות לכיוון הפה, מנסות להסתיר, נאבקות בשרירי הלחיים הרוטטים
ושוב אכזבתי; הן גם נוחלות תבוסה וצליל של צחוק בוקע מתחת
לאצבע, לאגודל ויוצא החוצה אל החצר הגדולה, יוצא החוצה על מנת
להנות ממבטי התדהמה.
יוני בעט בי, ביקש שארגע, אך כבר היה מאוחר מדי. ראיתי את סבתא
של יואל בוכה וסבא של מאיר, במבט המום, מרגיע אותה. רציתי
להיקבר באדמה באותו רגע, אבל החיוך עוד היה על פניי.

לא יצאתי מהבית שבוע שלם אח"כ, אפילו יוני לא בא לבקר.

עברה כמעט שנה. אני כבר בן 18, מתגייס בקיץ ובעוד שבועיים יום
השואה. אנשים שאלו אותי אם אגיע לטקס וכולם אומרים לי "אל
תדאג, אתה גדלת, התבגרת, אתה כבר לא ילד קטן." אפילו יורם,
מנהל ביה"ס, לקח אותי אליו לשיחה ואמר לי שהוא רוצה שאגיע השנה
שוב לטקס ושהוא סומך עליי שאתנהג יפה ושהוא בטוח שאני פשוט לא
ארצה לצחוק.

מעודד מהגישה של כולם, הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי שכנראה בכל
זאת אגיע לטקס.

בבית המחשבות לא הניחו לי. התמונות מהטקס שעבר עלו בראש. שוב
הדמעות של סבתא של יואל, שוב המבטים ההמומים של ארבעת
הניצולים, המבטים המזלזלים של המורים והמבט העצוב של יוני, שוב
הידיים שלי שעולות לעבר הפנים, הרגשת המבוכה המחלחלת בי כשכולם
מרכינים ראש. מה אם אני שוב אצחק, אם לא אשלוט בעצמי?
אני אולי כבר לא ילד קטן, אבל אני יודע שנשארתי אותו ליצן.

החלטתי לבקש עזרה מיוני. הוא הגיע 5 דקות לאחר הטלפון שלי
וביחד ישבנו וחשבנו איך להבטיח שהפעם לא אצחק בטקס. אני לא
זוכר בדיוק כמה זמן עבר עד שהגינו את העובדה שהפתרון הוא שאני
צריך חזרות.
לקחנו את האוטו של ההורים שלו ונסענו אל הפרדס, שם אף אחד לא
ישמע אותנו. עשינו את זה כל פעם למשך דקה, יוני צופר במכונית
ואני מתרכז, מדמיין שזו צפירה ומנסה לעמוד דום בלי לצחוק.

בסוף אני אצליח.