הרגשתי שהיום מתחיל להיגמר, ואני עוד רציתי להתחיל תקופה חדשה,
תקופה מלאה בהבנה והשלמה, שאני לא הבנאדם שאני מקווה להיות
ובעיקר לא מספיק בשבילה.
לבי ניסה לסרב לקבל את זה, אך הבין שאין לו ברירה והתייאש. מלא
בייאוש ואופטימיות מהולות בכורח הלכתי לשתות לי שוקו חם בבית
הקפה שמתחת לביתי.

בצעדים קטנים, מלאים במחשבות, זחלתי עד לשולחן הקבוע שלי
והזמנתי את המתיקות שפי כל כך דרש ברגעים האלו.
לגימה אחר לגימה, התחלתי להעסיק את מוחי בכל דבר אפשרי.
גיליתי לאט לאט שלנתח כתבים של ניטשה בראש זו פשוט הדרך הכי
מהירה להתיש את עצמי בלי יותר מדי תכלית. חייכתי בהשלמה
והתחלתי להביט סביב.
את המלצרים אפפה הילה של עייפות מוסווית בהליכה מהירה וחיוכים
מלאים בתקווה לתשרים.
הילד הקטן שכולו עיניים גדולות ותמימות, שאולי עצבן קצת את אבא
שלו עם כל הבקשות שלו, הצליח להקסים אותי, מעשה שמסתבר להיות
מאוד נפוץ בכל הקשר אליי ולילדים; יש בהם את התמימות והמתיקות
שכל אדם מכסה בשכבות של לכאורה הבנה חברתית וערכים. אני אוהב
לראות אותם לפני שבאות השכבות האלו, כשהם זורחים במלוא נשמתם.
את עיניי תפסה בעיקר העלמה שמשמאלי, שלגמה לגימות קטנות-קטנות
מהקפה שלה, מקופלת בתוך החמימות שעוברת בתוכה. עיניה שירטטו
הרהורים ורגש מאוד ברור, אך עם זאת רגש לא ספציפי.ניתן היה
להבין בעיניה שיש בה מן הייחוד.
במשך עשרות דקות, שלשמחתי עברו באיטיות, בחנתי אותה בעדינות.
שמתי לב שהיא אוחזת בשתי אצבעות רכות את כוס הקפה ונוטה לעצום
עיניים לשנייה אחרי כל לגימה, מקבלת עוד שנייה של קסם שקט. היא
השעינה את ראשה על ידה, סידרה את שיערה מאחורי אוזנה הימנית
והילד המקסים תפס גם אותה. היא חייכה חיוך מלא חיבוק. חייכתי.
ברגע צפוי-לא-צפוי של אסרטיביות ניגשתי אליה.
השענתי את ידי על שולחנה ואת סנטרי על ידי. "אני לא יודע מה
עיניי אומרות, אבל אני מרגיש מוקסם."
היא חייכה ואמרה "עכשיו ראית את הפנים הנבוכות שלי."
"רק יותר מוקסם."
"ומה עם מקסים?"
"מקווה להיות, אולי כשאגדל." חייכתי חיוך מלא בדימוי עצמי.
"המקום הזה תפוס?" שאלתי מלא תקווה.
"אני מציעה שתבדוק."
חייכתי והתיישבתי בעדינות.
הרגשתי בפתאומיות מפתיעה שאני רוצה לספר לה הכל, על זה שלפעמים
אני מרגיש שיש בי יותר אהבה ממה שאני יכול להכיל, שאני מאוהב
בכל ילד קטן שאני רואה ושאני אוהב כל בנאדם באשר הוא, מהסיבה
הבסיסית שהוא בנאדם. רציתי לספר לה שאחשוב עליה כשאנגן על
פסנתר ברגע שאתחיל ללמוד לנגן עליו, רציתי לספר לה שהחיוך שלה
הקסים אותי, רציתי לספר שאני כותב, שאני מתופף על כל דבר מוצק
ושאני מבלה הרבה זמן באוויר, גם במחשבות וגם בקפוארה.
"אני איתי," צמצמתי במילים וחייכתי, משתדל לשכוח את העובדה
שאני שונא את החיוך שלי.
"דניאל..." אמרה בביישנות. "אני אוהבת את השם שלך."
שילבתי ידיים, מנסה לעצור את ההערה בידיי. "עכשיו ראית את
הפנים הנבוכות שלי," הוספתי וחייכתי.
"אני חייב לשאול..."
"כן?"
"למה את לוגמת לגימות כל כך קטנטנות?"
"את הדברים הטובים לוגמים לאט-לאט, ככה הסוף שלהם מתוק יותר,"
אמרה בנימה מלאת משמעויות נסתרות.
"נראה לי שאני מבין."
היא חייכה וקמה בפתאומיות. "אתה בא?"
"בא?"
"ים, חול, בריזה - אני רוצה."
חייכתי והנהנתי בהתרגשות מאופקת.

הלכנו ברחוב. האוויר היה מלא בתחושה שסביר להניח שאנחנו שמנו
שם, ובהערות שנונות שזרקנו לאוויר. מותשים ממלחמת שנינויות
ולחיים תפוסות, התיישבנו על החוף.
היא הסתכלה על השקיעה. "צבעים מטורפים."
"מלאים ב-"
"אופוריה," אמרנו ביחד, מחייכים.
הרגשתי צורך להיות כנה לרגע, "יש משהו בחיוך שלך שמלטף אותי."
היא מחייכת, מניחה את ידה על ידי ושמה את קצה ראשה בעדינות על
כתפי.
"קשה לי גם להתאפק וגם לראות את השפתיים שלך," היא אמרה
בביישנות.
"מוזר, אני מרגיש שאנחנו לא מכירים מספיק כדי שיהיה לי נוח
להתווכח איתך על השפתיים שלי, אבל מספיק כדי שזה יצבוט לי משהו
בפנים."
"אה, ואני לא מאמין באיפוק כזה," הוספתי בידיעה שאני כן מאמין
בו לפעמים, אני פשוט נורא חושק כרגע ברכות שפתיה.
הרגשתי את לחיה מתקפלות לחיוך קטן על כתפי.  
הים שקט, עם גלים קטנטנים. מין שיגרה שאותה שוטף שינוי, עדין
ומלטף, שינוי שהשיגרה שוקקת אליו.
הושטתי את ידי והרמתי בעדינות את סנטרה ממני. כבר מתחיל
להתגעגע למגע שלה על הכתף שלי.  
היא מביטה בי, מעט מבינה ומעט לא, ואני שוקע בעיניה, שוכח
בקלות מהעובדה שהכרתי אותן רק היום.
נראה כאילו והיא הייתה בתוכי מאז ומתמיד. שפתיה צבועות בורוד
עדין שמלווה אותה מלידה ואני חושב עליהן מחבקות את שפתיי, חושב
על שפתיי משחקות עם השפה התחתונה שלה.  ממשיך להסתכל על שפתיה;
הן צועקות אליי ושלי צועקות אליה. אני רוצה אותה. אני רוצה
אותה.  
אני מחייך חיוך קטנטן מלא בציפייה.
מלטף בעדינות את הלחי השמאלית שלה וחושב בלבי "ובנגיעה, יש בה
גם תקווה, שאת האחת שחיפשתי בדרכי," מצטט שיר מתקופת אהבה
קודמת, אהבה שנולדה עם חבל הטבור כרוך סביב צווארה. ראשינו
מתקרבים באיטיות, הסנטימטרים בינינו שופעים אירוטיקה, שמתרבה
ככל שהמרחק קטן. מרחק שערה משפתיה אני עוצר לרגע, מנסה לא לפחד
שהתקווה המדוברת תתנפץ.
"הסקרנות הרגה את החתול," היא לוחשת ושוטפת אותי בחשש מעורב
בציפייה.
"אני בדרך כלל נוחת על הרגליים, אבל חתול אני לא." באקט של
שיפור עצמי אני דוחק את החשש החוצה, מתקרב עוד מעט ונושק
לשפתיה. שלי חובקות את שלה, נעות באיטיות. אני מזקק את סקרנותי
למגע מלטף של שפתיי, חוקר התמכרות חדשה. אני לומד את שפתיה
בעדינות, כל קפל וכל רטיבות, נכנע במשך כמה שניות לחשק הממכר
שמתמלא ברגש כל כך רב.

עצרנו לרגע. הבטתי בתוך עיניה ועיניי לחשו לה. היא הבינה.
הלכנו אליי.
בדרך היא ראתה ילד קטן ששכנע את אביו ביתר נחישות לקנות לו כמה
בלונים. ולפתע, ללא כל התראה, אחד מהבלונים התפוצץ. עיניו של
הילד נתמלאו דמעות. אם היא לא הייתה לידי, הייתי מתיישב על
המדרכה ועושה לעצמי פאפי פייס עד שהייתי מעכל את ההרגשה שילד
קטן כזה יכול לעשות לי, אבל לא ידעתי איך היא תקבל את זה.
והיא, הגבות שלה ציירו עצב, ועיניה לחשו תמימות מהולה באכזבה.
אני מוקסם.
"למה מחייך?"
"את... לא משנה..." מחייך חיוך קטן מלא במשהו שהיא מנסה להבין
ושאני מתעקש להשאיר לא ידוע.

הגענו אליי.
להפתעתי, היא הצליחה להתעלם מהעובדה שהדירה שלי נראית כמו רחבת
התאומים ב-12 בספטמבר.
סגרתי את הדלת, הסתובבתי והיא התנפלה בעדינות שפקעה על
שפתותיי.  
היא מורידה וזורקת על הרצפה את הז'קט שלי ומושכת אותי לכיוון
הספה תוך כדי קרב השפתיים שמתרחש.  כל שפה מנסה לטעום כמה
שיותר מהשפה ממול ושנינו לא מצליחים לרסן את התשוקה שלהן.
"אני בסך הכול זאב רעב," חושב לעצמי את שוטי הנבואה שנשמה
מתוקה הגניבה לתוכי כשלא שמתי לב. אני לא בסך הכול זאב רעב,
אבל יודע שזה הזאב שבתוכי שציטט כרגע.
ברגע של כוח פנימי, הצלחתי להפסיק את החיבוק של שפתותיי,
להתרחק כמה סנטימטרים מפניה ולהביט בה.  עיניי לוחשות לה
"נחים".  אני מטפטף לה אירוטיקה וחשק במבטי, שוקע בה. לאחר
דקה, שולח את ידי באיטיות מתגרה לעבר הברך שלה, לאט-לאט. מלטף
את הרכות שמאחורי הברך שלה, מתקדם-לא-מתקדם לעבר הירך.  מבטי
ממשיך לחדור בה, מקשה עליה להתאפק, אך יחד עם זאת דורש את זה
ממנה. אני עולה במעלה הירך, אצבעותיי מטיילות,
נוגעות-לא-נוגעות, והיא מנסה בשארית כוחה לשמור על האיפוק שלה.
אני מלטף בעדינות אמיצה את הירך הפנימית שלה, מתקרב ומתרחק,
מתקרב ומתרחק, גורם לאזורים להירטב בכוחות עצמם, מעט רטיבות
מציצה מבעד לתחתונים שנשארו חשופים אחרי שזרקתי את המכנסיים
שלה ברגע של חשק. אני מחייך חיוך קטן, מחזיר את מבטי אליה
ומרים את ידי שכבר התחילה להתרגל לסביבה שלה, לכיוון הכתפיים
שלה.  אני מלטף ומטייל על השכם שלה, היא רועדת מצמרמורות. מכסה
בעדינות את צווארה עם ידי, מלטף, לומד אותה, לומד את התגובות
שלה. היא מתנשמת קלות, שוקקת שאחזור למטה אבל גם לא רוצה לאכזב
את צווארה. אני מחייך חיוך קטן. אני מתקרב אליה ונושק נשיקה
קטנה וקצרה לצווארה. היא מחייכת. עוד נשיקה. קשה לי להתאפק.
לשוני מתחילה לחקור את צווארה, טועמת את החיבור של הצוואר
והשכם, מלטפת. שפתיי מקיפות אותה, תומכות במשימה; לשוני
מרטיבה, ושפתיי מנשקות את הרטיבות שהיא משאירה, יחד. ידי מלטפת
צד אחד של צווארה, ושפתיי מתענגות על הצד השני. היא מניחה
לראשה להישען אחורה, נותנת לעונג לכבוש אותה. כשאני ממשיך
ללמוד את צווארה, ידי יורדת במורד החזה בהחלטיות, עוברת את
הטבור, מתקרבת לרטיבות, הולכת סחור סחור, מקיפה, מגרה, מתגרה.
היא נאנחת, לא מרוצה מהאיפוק שאני מפגין, אך היא כבר לא בשלב
שהיא יכולה להפסיק. בכמה תנועות בו זמנית אני מניח את כל כף
ידי על המקום בעדינות לוחצת ועם ידי השנייה מחבק אותה מאחורה.
נושק לראשה ומחכה כך כמה שניות, כששפתותיי צמודות לראשה.
השניות עברו והיא מחכה.  
אני מצמיד את פי לאוזנה הימנית ולוחש לה, כששפתיי מתחככות מדי
פעם עם האוזן "את הדברים הטובים לוגמים לאט-לאט, ככה הסוף שלהם
מתוק יותר."
היא נאנחת, מתחילה להבין את כוונתי. אני לאט-לאט מזיז את ידי
לכיוון הירכיים, עולה מעלה, נושק ללחי ומחבק.
כך ישבנו-שכבנו במשך שעה עד שהיא נכנעה לעייפות, והרמתי אותה
בעדינות למיטה.


בוקר. היצר עבר לבינתיים, אך הרגש נשאר.
אני פותח את עיניי. היא לא פה.  קם מהמיטה, מתחיל להרגיש קצת
כמו חתול והולך באיטיות לכיוון היציאה מהחדר, פותח את הדלת
ועיניי מחייכות. היא יושבת לה בפיג'מה בצבע ורוד פסטל שאחותי
פעם השאירה פה, אוכלת שוגי מהשקית ורואה סרטים מצויירים של
בוקר. חיוך מרוח על פניה והיא לובשת מבט שקוע לחלוטין.
אני מחייך מקצה לקצה, ניגש מאחוריה ונושק לראשה. אני מתיישב
לידה בעדינות, לפתע מדמיין איך ילדינו ייראו, מחייך.  מלטף
החוצה את התמונה הזו, חושב על מחר מלא בה. מחבק אותה ומשעין את
ראשה עליי. היא מרחיבה את החיוך שלה וממשיכה להתעורר בציורים
הצבעוניים. אני מחייך, לוקח לגימה נוספת של אושר.

למען האמת, איני יודע על מהות הסוף,
אך בינתיים נורא מתוק לי.