הכרנו זה את זו במקרה. שוחחנו, התקרבנו, לחשנו מילים כתובות.
נגענו באמצעות המילים. כמעט ראינו את "הלבן בעיניים".
זה היה מרתק, סוחף, עם טעם של עוד, מילים שלא נאמרות בחיי
היום-יום.
התקרבנו, קרבנו עוד, ובסערת הרוחות החלטנו לשוחח בטלפון.
"היי, זה אני". "כן" אמרה בקול רועד. "סוף סוף" אמרתי.
וקלחנו.
כמו הכרנו שנים. שוחחנו וצחקנו, גילינו וחשפנו, חיבקנו בלחש,
רצינו.
נמלאנו תאווה יוקדת. נישקנו. שני אנשים באמצע החיים, שהביטו
לפתע במראה...
ומצאו עצמם דומים איש לרעותו דמיון מפתיע. "אוי, בדיוק
כמוני"...
"מה אתה אומר ? גם אני"... "וואלה, אותו דבר"... וכו' וכו'
וכו'.
שוחחנו 74 דקות. הבטתי מבט חטוף בצג הסלולארי, 74 דקות !!!
הסכמנו שאהבה היא מילה גדולה, לא נעשה בה שימוש של זילות.
אבל כשנפגש, נעשה בה שימוש. נאהב. נאהב כאילו אין מחר.
נאהב כי זו מתנת אמצע החיים. נאהב, כי בבוא יומנו, נדע שלא
בגדנו בעצמנו.
היום הבטתי במראה. יקירתי, אני כמעט אוהב אותך. חדר השרותים
סופג הכל.
הוא יודע...