זה כל כך יפה...
אני יושבת על הגג של הבית שלי,
על גג הרעפים, מחוץ לחלון חדרי.
השעה כמעט שש בבוקר, יותר נכון 5:42, והשמש כמעט זרחה.
עכשיו לשמיים יש גוון של תכלת- אפרפר כזה, צבע עמום כזה,
עם ענני נוצה של בוקר יום שישי!
הילה, רותם, גיא ואלון - הלכו לפני שעה ומשהו,
אני החלטתי להשאר ערה... לפחות עד הזריחה!
"אני מתגעגעת אליו, לגיא"- אני חושבת לעצמי,
"למרות שאני איתו הרבה, זה עדיין חסר וריקני,
ואולי אני עושה טעות שאני נוסעת לחודשיים- אולי לאהבה החדשה!
אני לא רוצה לשכוח את האהבה הישנה"
ברקע אני שומעת את הסרט בטלוויזיה עדיין מתנגן,
ובאוזן השנייה מכוניות ראשונות של בוקר, נוסעות על הכבישים.
כל הפנסים עדיין דולקים ברחוב ואיש זקן,
עבר לפני שניה מתחת חלוני.
בכל השמיים הללו נשאר רק כוכב אחד דולק,
וירח דק ומרוחק, בתחילת דרכו, נראה כמו חיוך...
הציפורים בזה הרגע החלו בשירת הבוקר שלהן,
ושני עורבים שחורים מתעופפים פה ברחוב.
מביטה מעל האופק, לעבר הבניינים,
עוד חמישה ימים, אראה אופק אחר מהמטוס,
בדרך אל היום הראשון בחיי החדשים!
אני מנסה לחפש רק עוד כוכב אחד בשמיים,
"עוד תקווה אולי", אני חושבת,
אבל יש רק כוכב אחד עדיין מנצנץ...
מחכה פה עד שיכבו כל פנסי הרחוב,
ואז סוף סוף אלך לישון!