חברים שלי, זהו אין לי מה לכתוב יותר.
המילים זלגו לי מהיד והפכו לתמיסה ממיתה
בשירותי חדרי הלב.
בחילות ימי השני שלי סותרות לבטני ומנפצות
את רחמי בקיר האמת.
לשוני שכמהה למגע שפתותייך
נכרכת סביב צווארי,
מותירה את ראשי נפול.
אתה עומד מולי
ומוותר על חיוכי.
מותיר לאולרך
לשרוט את ורידי,
טפטופי הדם,
סימן החיים היחיד,
שמאפשר לשנינו להתרגש,
כבר הפכו מזמן לים ללא יבשה.
אני קורעת ומניחה את איברי גופי,
ראשי בחיקך,
ידי סביב מותנך,
ולובן שפתותי,
על בטנך,
המוות שוקק החיים,
מחלחל ומנגן ערפילים דלוחים
מצמרר את נשמתי המתרגשת,
אני עוצמת את עיני,
ונחה,
בפעם הראשונה בחיי.