יושב מול המסך. הדף ריק. מתחיל לכתוב משהו אבל חייב למחוק אותו
לאחר שנייה. אולי אנסה קומדיה? אולי... דרמה? סאטירה חברתית
נוקבת...
לא, לא ו...לא, אינני די ציניקן בשביל קומדיה, או איש של
דרמות, ובשביל סאטירה חברתית נוקבת... צריך שיהיה לך איכפת
מהסביבה וזה לא אני.
אז מה? מה אני הולך לעשות? חוץ מלכתוב נח עם 9,999 ו-99
אגורות... רגע, לא. שגיאות.

הטלפון מצלצל. חשבתי שניתקתי אותו, אני אומר לעצמי, מתעלם
ממנו. אני רוצה משהו. אני צריך לכתוב. לא פרסמתי כלום כבר 7
שנים.
הטלפון הפסיק. ממשיך לבהות במסך הריק, חושב לעצמי: איך הגעתי
לכאן? מה הייתה נקודת המשבר? הייתי סופר גדול, הוזמנתי לכל
מקום, אפילו תרגמו כמה מספריי לאנגלית.
הייתה לי אישה, שני ילדים, חצי כלב ושני חתולים, ועכשיו? מה
נשאר לי? הבירה והמסך... כל האנשים שרצו להיות חברים שלי נעלו
ברגע שהתחילו הבעיות.

הטלפון צלצל שוב. "מה?" צעקתי לתוך השפופרת. אישה ענתה לי מהצד
השני: "ש...ש...של...שלו...שלום מר גרינברג". יופי, חשבתי, עוד
חסידת נחמן... "אני רונית ממרכז הגמילה על שם חיים הכט. רצינו
... טוב אתה יודע... בגלל הבעיות שהיו לך..." "נו... מה את
רוצה?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות. "אתה יודע, כל הבעיות שהיו לך
עם השתייה?" "כן?" עניתי לה, למרות שהיום זו מילה קצת שגויה
אבל טוב.  "רצינו שתבוא להרצות אצלנו על חשיבות כוח הרצון בזמן
הגמילה ואיך שזה לא בושה..." בלה בלה בלה, לא שמעתי כלום ממה
שהיא אמרה. אתם יודעים, אני מקבל 2-3 טלפונים כאלו בשנה,
מבקשים לראות את מי שעבר זמנו. אמרתי לה שאני אחשוב על זה
ורשמתי את המספר שלה.

ניתקתי את הטלפון מהתקע שלו כדי שלא יפריעו לי עוד. התחלתי
לחשוב מה עבר עלי ב-10-15 שנים האחרונות.
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות סופר. ספרים היו האהבה
האמיתית שלי. הייתי שוקק אותם, גומר אחד, עובר לשני, לא ידעתי
שובע. בגיל 23 פרסמתי את הספר הראשון שלי. זה היה בנובמבר 98.
הוא היה הצלחה מסחררת. אחרי כשמונה חודשים, כשהספר השני יצא,
הוא היה עוד יותר טוב מהראשון, ולאחר שנה, הספר השלישי. ב-8
השנים הראשונות פירסמתי כ-6 ספרים אך מאז הספר הרביעי המצב החל
מידרדר....

בשנת 2000, במילניום החדש, התחתנו. דורית הייתה כל מה שיכולתי
לרצות: יפה, חכמה, נחמדה... טובה במיטה. היו לנו שני ילדים:
גיא, שנולד ב-2001, ואמיר, שנולד ב-2004 כניסיון כושל לרגש
מצידנו. אני יודע שזה נורא לומר, אבל כך היה. היה לנו כלב
גולדן-רטריבר בשם שוקי, שני חתולים, גרצל וגורבצ'וב, בית פרטי
גדול בשכונה טובה ושתי מכוניות. ב-2003-4 הוצאתי את הספר
האחרון שלי... הוא נחל כישלון עצום. מאז המצב רק הידרדר.

דורית עזבה אותי עם הילדים, או שאני צריך לומר העזיבה אותי.
אחרי הכול הבית נשאר אצלה. התחלתי לשתות... והרבה... בשנים
האחרונות הפכתי למעין מתבודד סהרורי, לא ראיתי אנשים, לא רציתי
לדבר עם אף אחד. ניסיתי להסתכל על המחשב שוב, אמרתי לעצמי:
זהו, עכשיו זה הרגע, זה כבר בא. אבל כלום, נאדה, נישט, גורנישט
ועוד שפות שונות. הרמתי את כוס הבירה שמוקמה ליד המחשב, קירבתי
אותה לפה, שתיתי וירקתי את הכול. הסתכלתי פנימה וגיליתי גן
חיות של חרקים מתים בתוך הבירה שלי. ניפצתי את הכוס בעצבים
והלכתי להביא לי משהו חדש לשתות. כשחזרתי המסך נשאר ריק.

אני לא יודע למה אני כותב את הדברים האלו. הרי לאף אחד זה לא
חשוב מה קרה לסופר לשעבר. אף אחד לא באמת רוצה לדעת. גם לאחרי
שטענתי את הכדור השני ברובה הציד שיש לי לא חשבתי דבר. ישבתי
לי שם סתם, כמו כלום, מול המחשב הריק והמסך הלבן, מול הסמן
המרצד, וחשבתי: מה? מה אני יכול לעשות? ואז ידעתי את התשובה.
הכנסתי את הרובה לפה, שמתי את האצבע על ההדק ו...חשבתי לעצמי:
זהו, זה הסוף? זה לא אמור להיגמר, אך...

THE END... OR IS IT?