זאת תמיד הייתי אני. אני הבעייתית. אני מסתובבת עם רוסים
שיכורים (קצת וודקה עוד לא הרגה אף אחד). אני מתדרדרת (בסך הכל
לק שחור וכמה צמידים). אני הכי רגישה, אז שמישהו אחר יטפל
בי(הממ... אבא ואמא רוצים להתגרש... למה שלא יזרקו אותי
לטיפולם המסור והאוהב של הדודים?). עלי דודה שלי אומרת שאני
מסתובבת עם 5 בנים (כן, דודה יקרה... שכחת לספר לאבא ואמא שעוד
4 בנות הסתובבו איתנו נכון?). אני מעשנת (אוי ואבוי, העולם
מתמוטט). אני הדיסלקטית (דיסלקטית שמיסלקטית!). אני לא הייתי
מסוגלת לסיים תיכון (כן, רק שלושה ציוני "עובר" בגליון הציונים
שלי). אבל עכשיו פתאום אחותי היא הבעייתית (היא כבר הגיעה לגיל
15, אז היא חייבת להתחיל להיות בעייתית), ופתאום היא עושה צרות
(מתחצפת בבית הספר), ופתאום היא הולכת עם לק שחור (הי! רגע, זה
הלק שלי?!), ופתאום היא מסתובבת רק עם בנים (אצלי הם היו
חמישה, אצלה הם עשרה...) וכל הצומי של אבא ואמא שלי הולך אליה
(אבא יותר, אמא פחות...), ופתאום היא יותר רזה ממני (הי! אני
תמיד הייתי ה"רזה" - אז אני אשאר ה"רזה"!), אז החלטתי להיות
אנורקסית כדי לסחוט צומי מההורים שלי (אין לי בעיה לא לאכול
שבוע וחצי... כבר עשיתי את זה, הם פשוט לא שמו לב). אני יודעת
שזה נשמע מפגר, אבל החלטתי שאני אעמוד בזה. שאני אצליח. אז
התחלתי להרעיב את עצמי. אף פעם לא הייתי ממש שמנה, אבל אם אני
אהיה אנורקסית הם יראו שאני פה. הם ישימו לב. ככה חשבתי
לפחות.

אמא שלי טסה ללנודון לשבועיים ואמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי.
אמרתי לעצמי: "הנה אמא! אני אראה לך מה זה. את נוסעת לשבועיים?
תחזרי ישר למצוא את הבת שלך מאושפזת במיון". התחלתי לקחת
משלשלים ולהקיא. אחרי שהחזקתי מעמד שלושה ימים הייתי כל כך גאה
בעצמי, אבל אחרי שלושה ימים נהייתי מזה רעבה. אבל ממש. ובלילה,
כשאף אחד לא ראה, פתחתי את הדלת של המקרר והוצאתי משם כל מה
שבא ליד, וכשאני אומרת "כל מה שבא ליד" אני מתכוונת ל"כל מה
שבא ליד": לחומוס ולסלט, לטונה ולעוגת גבינה, לשוקולד ולסחוג
ולביצה קשה ולגבינה צהובה. אחרי שסיימתי עם המקרר פתחתי את
הפריזר ואכלתי משהו כמו ליטר של גלידה, ואחרי זה במזווה חיכתה
לי חבילת במבה וצ'יפס. אחרי שסיימתי עם כל זה והרגשתי כמו הר
הלכתי להקיא. פתאום לא הצלחתי להקיא, כי היה לי מלא אוכל בבטן
והכל כאילו רצה להישאר שם. כאילו כל האוכל הזה אמר לי: "הנה
לך! עכשיו אנחנו ניתקע לך בבטן". ולא משנה כמה עמוק דחפתי
אצבעות לגרון - זה לא עזר. אז עליתי לחדר שלי ובלעתי 4 כדורים
משלשלים. כן, זה יעזור. הייתי בטוחה שזה יעזור. אבל גם זה לא
עזר. זה עשה לי כאבי בטן באמצע הלילה והייתי בטוחה שאני עומדת
למות ממנת יתר של משלשלים. כשקמתי בבוקר הנפיחות בבטן ירדה
ואני החלטתי שוב שאני ארעיב את עצמי. הרגשתי כל כך רע. והגיע
לי. בצדק הרגשתי רע, כי מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשאכלתי את כל
האוכל הזה? אסור היה לי לאכול את כל זה. אוכל הוא מותרות. אוכל
הוא לאנשים טובים ואני בן אדם רע שלא מגיע לו לאכול. אני שמנה
ואסור לי לאכול. אם אני אוכל אף אחד לא יאהב אותי. אסור! אסור
לי לאכול.

כל הסיפור הזה לקח בדיוק שבוע וחצי, עד שהגעתי למשקל 39. אבא
לא שם לב לזה כל כך, הוא היה עסוק יותר באחותי הקטנה ובבעיות
שלה בבית ספר. ואמא שלי. אפילו שהיא כבר חזרה מחו"ל היא לא שמה
לב אלי. היא היתה עסוקה מדי באחי הגדול שבצבא. אבל יום אחד
בעבודה התעלפתי, לקחו אותי לבית חולים וידעתי שהצלחתי במטרה
שלי. ידעתי שהצלחתי להיות אנורקסית. והייתי כל כך מרוצה מעצמי.
שכבתי בבית החולים עם אינפוזיה ביד והבוסית שלי אמרה שאני
"חיוורת כסיד", וכל האנשים מהמשרד שלי היו שם. זה היה כל כך
נחמד שהם דאגו לי. אבל... אבל איפה אבא שלי? "ניסינו להתקשר
אליו אבל הוא אמר שהוא עסוק. משהו עם אחותך בבית ספר", היא
אמרה לי, הבוסית שלי. ואני כל כך נעלבתי. "הנה, מרוצה מעצמך?"
חזר הקול הזה בראשי, "הרעבת את עצמך, אבל זה לא נתן לך צומי
מאבא שלך. את בחיים לא תקבלי צומי מאבא שלך - לא מגיע לך צומי
מאבא שלך. לא מאבא שלך ולא מאמא שלך! כן, תבכי. תבכי, ילדה
עלובה" אמר לי הקול הזה. הקול הקר והרשע הזה. והתחלתי לבכות.
והבוסית שלי חיבקה אותי ואני העפתי אותה ממני כי לא רציתי שהיא
תחבק אותי. רציתי שאבא שלי יחבק אותי. רציתי שאמא שלי תהיה שם.
אבל "היא נסעה לבקר את אחיך בבסיס, יש להם יום פתוח" אמרה
הבוסית שלי. וכל הגועל והריקנות עלו לי לגרון, וכל מה שרציתי
זה להקיא. אז הקאתי. שם. בחדר. על הרצפה של הבית חולים. ליד
כולם. ולא היה לי אכפת משום דבר כי הבנתי שזה לא משנה מה אני
אעשה - אני בחיים לא אקבל את הצומי שאני רוצה מההורים שלי.

אחרי שלושה ימי אישפוז, כשהבוסית שלי באה לבקר כל יום, יצאתי
הביתה. הבוסית שלי התחייבה לטפל בי. התחייבה לאכול איתי
צהריים. התחייבה לדאוג לי. התחייבה לתת לי את הצומי שההורים
שלי אמורים לתת לי. הערכתי אותה על זה, מאוד, כי בסך הכל יש לה
ילדים משלה ובעיות משלה והיא לקחה אותי תחת חסותה. זה מעשה טוב
שראוי להערכה.
כשהגעתי הביתה אבא שלי ישב בסלון ואמא שלי בישלה במטבח. בטח.
יום חמישי. היא מבשלת לכבוד אח שלי כי הוא חוזר הביתה לשבת. הם
כעסו עלי. ואבא שלי צעק עלי. ואמר לי ש"את כל כך עלובה" ו"כמה
נזק את עוד יכולה לגרום?" ואמא שלי הוסיפה: "לא מספיק לנו
הבעיות עם אחותך בבית ספר, גם את עכשיו?" ואני הייתי כל כך
מרוקנת נפשית שזה כבר לא עניין אותי בכלל. אני ידעתי שהייתי
רזה. ושום דבר אחר לא עניין אותי. אפילו לא צומי מההורים שלי.

עליתי לחדר שלי ועמדתי מול המראה. ראיתי עצמות. הרגשתי עצמות.
אהבתי עצמות. נשבעתי לעצמי שככה אני אראה מהיום והלאה. עצמות.
כי אם שבוע וחצי הצלחתי לא לאכול, אני יכולה גם שבועיים וחצי.
נכון? זה לא שאני אמות מזה או משהו. אני פשוט אהיה רזה. כן.
רזה. הייתי שותה הרבה מים. המון. לפחות שני ליטר ביום. וכל פעם
שהייתי רעבה הייתי שותה קפה ומעשנת סיגריה. כן. סיגריה חוסמת
תאבון. הייתי מעשנת המון. נהיה לי דיבור מגעיל כזה והידיים שלי
רעדו המון. אבל לא היה אכפת לי משום דבר כי הייתי רזה. הייתי
הכי רזה שיש. לבשתי את הבגדים של אחותי. הייתי יותר רזה
מאחותי. וזה מה שהיה חשוב. בעבודה דאגו לי נורא אבל אמרתי להם
שהכל בסדר ואין להם מה לדאוג. זה קרה בחורף ולבשתי מלא שכבות
על עצמי. התחלתי לפתח כל מני הפרעות מוזרות. בהתחלה זה היה
מחשבות שעברו לי בראש, שלאט לאט נכנסו לי לתת מודע, והמחשבות
היו הופכות למציאות. למשל הכנסתי לעצמי לראש שאני לא יכולה
לאכול ליד אנשים אחרים. למשל בארועים חברתיים או בחדר אוכל של
המשרד. ואז כשהיה לנו אירוע במשרד, אני זוכרת את אחד הארועים
שהיו לנו, לאחת הבנות במשרד נולדה ילדה ועשו ארוחה ענקית, ולא
יכלתי לגעת בכלום. גם אם רציתי לשתות משהו לא יכלתי. הייתי
צריכה ללכת לבר כשאף אחד לא ישב שם ולשתות. הייתי בטוחה שכולם,
אבל ממש כולם, מסתכלים עלי. לא שרציתי לאכול, אבל גם כשהגישו
אוכל הרגשתי בחילה והלכתי להקיא. אני זוכרת שאז התחלתי לשתות.
ישבתי בבר והיה שם ברמן חמוד נורא. הזמנתי יין כי זה היה הדבר
היחיד שהכרתי. אחרי כוס אחת הזמנתי עוד אחת. ועוד אחת. ועוד
אחת. זה לגמרי סובב לי את הראש כי גם לא אכלתי. ואז התחלתי
לשתות. אלכוהול. בכל זמן אפשרי. בכל מקום אפשרי.
האלכוהול קצת השמין אותי אבל זה לא היה לי אכפת כי עדיין הייתי
רזה. לא הייתי אוכלת שבוע וחצי וטורפת ומקיאה במשך יום שלם.
לאט לאט הפסקתי לבוא לעבודה כי לא הייתי בהכרה. וגם כשהייתי
בהכרה לא הצלחתי לזוז מהמיטה. התחלתי לעשן בחדר. אמא שלי שנאה
את זה. באותה תקופה עשיתי כל מה שעצבן את אמא שלי. אני לא
יודעת מה יותר עצבן אותה - מוזיקת מטאל בפול ווליום או בטהובן
בפול ווליום. אבל הייתי עושה את שניהם. הייתי מסתגרת בחדר
וכותבת. כל היום כותבת. זה היה המפלט היחיד שלא עשה לי נזק
פיזי. הייתי עסוקה באובססיביות באיך לעשות לעצמי עוד נזק.
התחלתי לתלוש שערות מהראש. זה כאב. אבל הייתי עושה את זה בכל
זאת. כשהייתי יוצאת מהמקלחת והייתי מסתרקת כמויות אדירות של
שיער היו נושרות לי. היה שלב שהתחלתי לחתוך. שום דבר לא עזר.
עדיין הרגשתי ריקה מבפנים. ריקה כל כך. ולא משנה כמה משקל
איבדתי, הריק עדיין היה שם. התמכרתי להקאות, משלשלים, תלישת
שערות, אלכוהול, ניקוטין, קפאין והכי גרוע - הרס עצמי.

ההורים שלי רצו לשלוח אותי לגמילה. יעני מוסד פסיכיאטרי. אתם
מבינים? אני בסך הכל רציתי חיבוק אבל הם חשבו אני פסיכית. זה
הטריף אותי. הייתי מעל 18 אבל אמרו שאני "לא כשירה להחליט
בעצמה" ושצריך "לאשפז אותה בכפיה". לא הסכמתי. אמרתי להם שאם
הם יעשו את זה אני אתאבד. והם לא השאירו לי שום ברירה. אז
התאבדתי. או לפחות ניסיתי. לקחתי את סכין הגילוח שלי והתחלתי
לחתוך. עמוק. המיטה שלי התמלאה דם. היד שלי כבר לא הצליחה
להחזיק את בקבוק הוודקה והוא נשפך על המיטה. ובכיתי. כמה
שבכיתי. בטהובן היה בפול ווליום ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי
בחיים שלי. כי בסך הכל רציתי חיבוק. אבל הם חשבו שאני פסיכית.
כנראה שחיבוק זאת בקשה גדולה מדי היום, הא?