הוא נכנס הביתה. "פה אני האדון!" חשב לעצמו. נכנס לחדר, ראה
אותה מקפלת כביסה. היא הסתובבה, ופניה מקוות. תקווה המהולה
בפחד. תקווה שהשיתוק לא מצליח לעצור מבעדה לצאת. כשראה את
עיניה, הלחות קמעה, כבר לא רצה לצעוק עליה, לכעוס עליה, לעשות
דברים שאחרי זה יתחרט עליהם, ובשביל לשכוח מהאשמה ומהחרטות שוב
יקום ליבו ויחפש מה רע ועל מה אפשר להאשים אותה.
היא הסתכלה לו ישר בעיניים. היא פחדה, והיה בה קול חזק שאמר לה
לעשות את הדבר הרגיל והנכון ולהוריד את העיניים, אבל איזה כוח
עצר בה ולא נתן לה לחזור למערה החשוכה. היא הביטה בו ישר
בעיניים, ועיניה לחות קמעה, רכות, שואלות 'למה?', מוכנות
לסלוח, מבקשות יד, מבקשות חיים טובים יותר. הוא הסתכל עליה
והתפרץ בבכי, כל סייגיו נפרצו והוא השתפך כמו ילד -- כמו אז,
כשהגיע לארץ ואבא שלח אותו לצאת החוצה, להכיר אנשים, אולי
איכשהו למצוא קשר כלשהו, להפסיק את הניתוק שמטבעו להמשיך
ולהסתגר בתוך עצמו יותר ויותר, כמו חור שחור. הוא יצא, וכשהם
ראו אותו - החליטו להראות לו מי הבוס והתנפלו עליו. הוא הספיק
לשמוע אדם אחד מתוכם שצעק עליהם שיעזבו אותו, אך הם לא הקשיבו.
היה זה הקול שנשאר עמו לאורך כל חייו, ומנע ממנו לשלוח יד
בנפשו. הם הפכוהו על בטנו, והתחילו להפשיט ממנו את מכנסיו, סתם
בשביל הצחוק.

הוא נפל לפניה על ברכיו, והתחיל מספר לה הכל, על ההתעללויות,
על הבדידות, על ה'חברים', על הנסיונות למצוא שייכות, קשר, על
הניסיונות להתנתק, על החלומות ועל האכזבות. הוא סיפר לה הכל,
והיא באה ואחזה בידו. בתחילה נבהל מעט, אך הסתכל על עיניה
הרכות, האוהבות והחומלות, ונתן לה את ידו. וכשהתחיל מספר והרפה
מליבו, הפך גם ליבו מלב של אבן, חרוכה ומלאת שבבים, ללב של
בשר, לב שם דם, לב של דמעות שנשפכו לכל הצדדים והחיו כל דבר
שנגעו בו. בשעה זו קנה את עולמו.
היא הקשיבה, חיבקה, אהבה, ועדיין חששה קצת מכך שאולי שעה אחת
אינה מספיקה, אך קיוותה...
כל שנשאר להם היה לקוות, ולהחזיק זה בזו.
כל שנשאר להם היה להרפות, להחזיק ידיים בליטוף ולהעלות מבט
מהאדמה - קדימה, למעלה, לאופק היפה שאף פעם לא רואים אותו.

והחיים המשיכו להתקדם, לפעמים קצת לא שמים לב לבני האדם שחיים
אותם.
יש אדם הקונה את עולמו בשעה אחת, ויש אדם שלא יכול.