יותם הציע לי לכתוב, וכרגע כל פעילות שלא כוללת לבהות
בטלוויזיה כאילו אין בגרות עוד שבועיים, ואין בעיות עיניים,
ואשכרה להעמיד פנים שהשידור המי יודע כמה של אקדמיית הצחוק
באמת מעניין אותי- נשמעת טוב...

יש לי המון זמן לאחרונה, לדעתי כי סיימנו ללמוד מצד אחד, וכי
אין לי חבר...
לא שהחבר תופס יותר מדי זמן, לא אייל, בכל אופן.

השילוב הזה של הרבה זמן, מעט מה לעשות אתו, ושברון לב, שאני לא
זוכרת מאז שנפרדתי ממתן, מביא אותי למצבי הנוכחי, בו אני יושבת
ומנסה לכתוב מה שיושב לי על הלב...

לא יודעת מה יושב לי על הלב.

אייל, מן הסתם.
אני לא מפסיקה לשאול את עצמי - מה השתבש?
באיזה שלב הוא הפך ממחזר נלהב ותובעני ליצור כל כך לא אכפתי?
מתי הוא הפסיק לאהוב אותי? מה עשיתי בגלל זה? ולמה אני מטרידה
את עצמי בשאלות האלו?
למה עוד לא הצלחתי, לאחר כל כך הרבה שברוני לב, למצוא את
הנוסחה להרחיק מעצמי כאב לב מיותר?
למה התחלתי לצאת אתו בכלל?

אני כל כך רוצה להיות לבד, בלי כל הכאב לב הכרוך בזה שיש לי
חבר, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי כל כך משוועת למילה טובה של
מישהו, לאוזן קשבת, של אותו בחור מיוחד שאת אוהבת אותו והוא
אוהב אותך...

זה הופך הכי גרוע זה שמשמיעים שיר רומנטי... ואין לך על מי
לחשוב.
אין שום דמות שעולה אוטומטית מול עינייך, ומעלה על שפתייך חיוך
טיפשי ודבילי, שמסרב להימחות...

שושי, אני שואלת את עצמי, מתי בפעם האחרונה היה לך חיוך טיפשי
ודבילי? אחד אמיתי, לא מאולץ, חיוך לשם חיוך, חיוך שיוצא מהלב,
שיודע שימשיך לחייך עוד הרבה, ולא חיוך טיפשי, שאפילו את יודעת
שתוך כמה ימים הוא יימחה מפנייך שוב...

כנראה כשרק התחלתי לצאת עם אייל, עצמי עונה לי, למרות שגם אז
היה איזה חשש.
אבל אייל יכול להיות מאוד משכנע כשהוא רוצה... אני אומרת
לעצמי. ועצמי מסכימה. נדיר שאנחנו מסכימות על משהו.

אני ועצמי מדברות הרבה, מתווכחות הרבה. ואז אני סופסוף גורמת
לעצמי להבין, או שאולי עצמי גורמת לי להבין, משהו חשוב מאוד.
לאט לאט מתגבשת בעצמי ההבנה שהאושר שלה לא יכול להיות תלוי
בבחור, כי בחורים באים והולכים. בעיקר הולכים...
עצמי הבינה גם שהאושר שלה לא יכול להיות תלוי בחברים שלה או
במשפחה, כי להם יש בעיות אחרות.
היא החלה להבין שעם כל הקושי שבדבר, האושר שלה תלוי בה, ובה
בלבד.

ואז אמרתי לעצמי, שאולי, זו ההזדמנות הטובה ביותר לשנות את
החיים שלי, אולי זו ההזדמנות הטובה ליפול הכי חזק, והכי כואב
שאני יכולה, כדי לקחת את התנופה הכי גדולה שניתן ולפרוץ
קדימה.
אולי זו ההזדמנות שלי לגלות את עצמי מחדש, להכיר את עצמי, ולתת
לנו לחזק אחת את השניה.

שאלתי את עצמי שמא אולי לפעמים, להיות מאושר, זה רק עניין של
החלטה?
עצמי עוד חושבת על זה. היא אמרה שהיא תחזיר לי תשובה.

מוקדש, בתודה אינסופית, ליותם, שהכריח אותי לשוב ולדבר עם
עצמי