פעם, ממש ממש מזמן, היה גן עצום ומאוד נחמד. היום קוראים לו
"גן-עדן" ועוד כל מיני שטויות, אבל אז, אז לא קראו לו ככה,
פשוט לא היה לו שם, כולם ידעו שזה המקום שלהם,כמו שתמיד היה
ושתמיד יהיה.
לפני ממש המון שנים היה מין מקום שכזה שחיו בו רק ילדים, לא
בוגרים ולא גדולים, ילדים שבימינו שולחים לגן או לכיתה א', אבל
אז כולם היו מגיעים לגיל הזה ומפסיקים לגדול, פשוט ככה!
ומכיוון שכולם נשארו צעירים בגופם ובנפשם ובגלל שלא היה צורך
למהר לשום מקום, הם התפנקו ונהנו ועשו מה שבא להם כל היום, כל
יום.
כל הילדים ידעו שיש רק דבר אחד שאסור להם לעשות- אסור לטפס על
שני העצים הגבוהים שבמרכז הגן, כי כל מי שטיפס על אחד מהעצים
האלה כדי להוריד פרי מהפירות המשונים שצמחו עליהם, נפל, נפצע
והפך לעפר או שלפחות ככה סיפרו האגדות הישנות.
יום אחד הגיע ילד מאוד מוזר אל הגן. הוא אמר שהוא יכול להוריד
פרי מאחד העצים ולעשות את זה בלי להיפגע. הילדים לא האמינו לו
ואמרו שהוא שקרן, ואז אחד הילדים אמר לו שיוכיח וכל הילדים
הצטרפו אליו בקריאות ובצעקות. אז הילד המוזר חייך ואמר להם
שמחר, מתי שהשמש תהיה במרכז השמיים, הוא יוריד להם כמה פירות
שהם רוצים מאחד העצים.
למחרת התאספו כל הילדים באמצע הגן הענק. כמובן שהשמועה עברה
מהר מאוד והתקבצו שם המון ילדים סקרנים. כעבור כמה דקות,
כשכולם תפסו להם מקום טוב לשבת בו ולהסתכל על העצים, הופיע
הילד המוזר. הוא רתם סוסים וגרר בעזרתם אבן עצומה בגודלה. בין
הילדים עבר רחש, כולם ידעו שאסור להם לכפות על החיות שגרות
איתם לעבוד, והסוסים האלו לא נראו מרוצים בכלל לסחוב את האבן
הגדולה הזו.
אחרי שהילד היה מרוצה מן המקום שהאבן הונחה בו, הוא שיחרר את
הסוסים ולקח מקל ארוך. הוא טיפס על האבן העצומה במשך כמה דקות,
ואז כשהוא הגיע לסופה- הוא עמד והסתכל על כל הילדים שישבו
סביבו. "אתם מוכנים?" הוא שאל. לא היתה תשובה, אבל הוא חייך.
הוא ידע שהם מצפים בקוצר רוח לראות מה קורה. הוא הרים את המקל
והחל להכות את העץ. הפירות המשונים שצמחו על העץ החלו ליפול,
אבל אף אחד מהילדים לא קם לקחת אותם. "מה הוא עושה???", נשמעה
לחישה בין הילדים, "קודם הוא מכריח את הסוסים לעבוד למענו, ואז
הוא מכה את העץ".
ברגע שאחרון הפירות נפל מהעץ, הילד הסתכל עליהם, ציחקק וירד
בזריזות מהאבן, "למה אתם לא אוכלים?!", הוא צעק, "למה אתם לא
לוקחים את הפירות? הם לא יעשו לכם שום דבר. הנה, תראו" הוא אמר
והרים את אחד הפירות מהאדמה ונגס בו. הוא צחק, וברגע זה הילדים
התחילו להאמין. לא קרה לו שום דבר, הוא בסדר. הם התקדמו לכיוון
הפירות והחלו לאכול מהם. לאט לאט נעלמו כל הפירות מן האדמה ולא
נשאר אף אחד, שלא אכל מן הפירות.
כעבור כמה שנים הילדים שמו לב שהם מתחילים להשתנות. הם גבהו,
התחזקו והתחילו להתקבץ בחבורות, הם התחילו לצאת לפגישות, לדבר
על אהבה, חברות, זוגיות ועל עוד כל מיני שטויות. הם התחתנו,
הקימו משפחות והולידו ילדים, ילדים שנשללה מהם זכות הבחירה-הם
היו חייבים לגדול, חיים להתבגר...

ורק אני, שלא אכלתי מאף אחד מהפירות האלו, יכול להמשיך ולספר
את הסיפור, להעביר אותו הלאה, ולהגיד לכם שכולכם הייתם פעם בגן
עדן.