בפתח הדלת עמד ילד ובידיו זר פרחים ענק. אולי נראה הזר ענק
בגלל הילד הצעיר, שאחז בו. "משלוח פרחים" אמר והושיט לי את
הזר, קפאתי במקומי מול הזר המושט. הילד חזר ואמר "משלוח פרחים,
אדוני" וכמשותק והמשכתי לעמוד, לא מסוגל לזוז...
מחשבותיי נדדו לילדותי, לחופש הגדול ואני בן 9, לאותו ערב בו
ביקשתי מאבי 5 לירות לקניית משחק, שכה רציתי מזה זמן רב. כמו
פעמים רבות בעבר פצח הוא בסדרת גערות ומשפטים שגרתיים, המדברים
על חוסר התחשבותי במצב הכלכלי של המשפחה, חוסר הערכתי לעבודתו
הקשה, האדישות שאני מפגין ויותר מכל על כך שאני מצפה לקבל הכל
כמובן מאליו.
ככל שהתארכו הגערות, התעצם כעסו של אבי, קולו גבר והפך צעקני,
וכשהעזתי בחוצפתי להביט בעיניו-ספגתי את אותה סטירת לחי כואבת
והכל כך מוכרת.
למחרת היום בתמימותי סיפרתי לאבי שאנסה למצוא עבודה לתקופת
הקיץ. וזה בכעס ועלבון אסר עלי, המשיך ואמר "הילדים שלי לא
ייצאו לעבודה, הם לא יעברו ילדות כמו זו שלי במלחמת העולם
השנייה...", וכרגיל המנטרה הקבועה, לפיה אני מקבל כל שאני צריך
ואין לי מחסור...
ולמרות האיסור שכנעתי את החבר הכי טוב שלי, הבלונדיני עם השין
השורקת ברווח שבין שיניו, לצאת יחדיו לחפש עבודה ולהרוויח קצת
כסף.
הסתובבנו בין החנויות שבמרכז המסחרי הקרוב ושאלנו האם יש להם
עבודה להציע לנו. בזה אחר זה נענינו בשלילה: "לא, ילדים. אתם
קטנים מדי".
המצב השתנה בחנות הפרחים, שם הוצע לנו לעבוד במשלוחים ולהתחיל
מיד. לא עברו יותר מדקות ספורות, כשנקראנו לאחראי המשלוחים,
וזה שם בידינו זר פרחים ענק והדריך אותנו ליעדנו, המרוחק כדי
מספר קילומטרים מהחנות. הוא הופתע לראות את שנינו מתחלקים בנטל
וברווחים, כשהושיט לנו 3לירות ואמר "כשתחזרו עם הפתקית החתומה,
תקבלו עוד סכום זהה ובנוסף מקובל לתת תשר".
הסכום נראה לי עצום, כבר עסקתי בהפעלת לוח הכפל, מחשב את הרווח
הצפוי לנו עד סוף הקיץ. כשותפים חילקנו את נטל סחיבת הזר הכבד,
כאשר אני נשאתי אותו בחצי הראשון של הדרך.
... אינני יודע מה הסיכויים לכך, אולם ברגע בו יצאנו מהחנות
והתחלנו לצעוד לאורך המדרכה, עצרה בחריקת בלמים מכונית סובארו
צהובה דומה לזו של אבי, גורמת למכוניות שאחריה לעצור באותה
פתאומיות. לחרדתי הרבה, יצא מהרכב אבי הזועם, רץ לעברנו
בפראות, משך את זר הפרחים מידיי ובטרוף קרע אותו לגזרים, דרך
עליו בגסות והשמידו. זה היה הפתיח לבאות, הוא החל מכה בי בחמת
זעם ובצעקות על שפגעתי בכבודו והפרתי דרישתו. אני עדיין שומע
קולה של הצלע המתרסקת תחת הנעל החודרת אותה ואת זעקות האנשים
שחשו לעזרתי...
לא יודע את המשך השתלשלות האירועים, הדבר הבא הזכור לי עת
התעוררתי בבית החולים לאחר מספר ימים הוא תמונת אבי לצד מיטתי
מחזיק את המשחק, שאותו כל כך רציתי, ומאותו רגע שנאתי יותר
מכל, יודע כי לעולם לא אשחק בו.

... ניגבתי דמעה, והושטתי שטר של 100 שקלים לילד הנדהם, ולמקרא
הפתקית "יום הולדת שמח מאבא ואימא" דחפתי את הזר לפח האשפה.