בס"ד

היום נטה לערוב כשהגיע השליח רכוב על סוסו האבירי ובבגדיו
ניכרים רשמיי הדרך הארוכה. - "תנו לי להיפגש עם מלככם" קרא
לעבר שומרי המחנה ,"הודעה דחופה בפי, ניתנה לי ע"י ניצב אקרוס
שליח רומי ובעל השליטה בחבל ארץ זה". השליח התקרב לעבר שערי
המחנה, סמוך ובטוח שתינתן לו זכות המעבר, אך בימי מרד לא הרשים
את השומרים אותות הברזל החקוקות לזר על שרינו. הם חסמו את הדרך
ברומחם שבידם ובעיניהם עמד זיק של נחישות: "התפרק מנשקך זר"
קרא אחד השומרים בקול רועם "אין לנו הסמכות בעתות כאלו לאפשר
מעבר לרוכב חמוש".

הרוכב נעמד כשוקל בדעתו מה לעשות, אחר התיר את רצועות חרבו
וזו נפלה לקרקע בקול חבטה. "עתה התיצב מולנו" הרוכב קפץ מסוסו
בקפיצה גמישה ונחת על הקרקע סמוך לשומרים; שומר אחד התקרב
לעברו בצעד חושש, בעוד חברו הניצב מאחריו כיון קשת לעבר ראשו
של הזר. השומר הבודק העביר את ידו על גפו של הזר בתנועות
מיומנות ולבסוף כשנוכח לדעת כי אינו נושא עוד כלי נשק, סימן
לשומר השני בתנועת ראש והלה פתח את השער והתיר לזר להיכנס.
לאחר שנטל את סוסו וכיסה את עינו בפיסת בד שחור, ולאחר עליה
מפרכת במעלה ההר התלול הובל הזר למערתו של המפקד ושם הוצב
במרכז החדר; "חכה כאן ואל תהין להסיר את הכיסוי אשר מעיניך"
הפקודה נאמרה מאדם שישב בחדר על גזע עץ כרות.
לאחר זמן מה הופיעו בחדר ארבעה אנשים הם נכנסו ונעמדו מול
פניו המכוסות של הזר: "זה השליח" אמר האיש שישב על גזע העץ,
"לא שאני חושב שיש למה לדבר איתו "מיהר והוסיף ביובש
"הסר את הכיסוי" קול שקט יציב. פיסת הבד הוסרה מעני הזר ע"י
גבר צעיר בשנות העשרים לחייו, בעל גוף קטן ותנועת זריזות. שאר
השלושה שניצבו מולו, נראו כלוחמים; על מותניהם חרבות, ידהם
רחבות ופניהם מזוקנים. מעינו של האדם שהורה לשחררו, הוקרנה
שלוה. רגע הוא הביט בזר כמנסה להבין את הליכתו: האם לשלום בא
או... "מה בפיך" נישמע קולו של האדם החמישי בחדר. עתה ניפנה
להביט בו אדם מבוגר בעל זקן לבן שנראה ספקני שנוטה לא להאמין:
"באתי לדבר עם אלעזר" הוא השתהה מעט וכשראה שהחבורה נשארה
בחדר, הוסיף: "דבר סתר לי אליו" "נשלחתי ע"י איקרוס נציב רומא
החדש". האדם בעל המבט השליו דיבר "אני הוא אלעזר",
ובין חבריי אני נימצא אין דברי סתר במקמנו,
על כן או שתאמר את דברך אלינו, או שיישאר עימך. אין סדות בין
אנשיי, נאמנים הם עד האחרון שבהם". הזר התבונן באלעזר, אחר
העביר מבטו אט אט על עינם של הנוכחים. מבטים של הנוכחים,
עיניים ספקניות נתלו בו. בתקופת המרד ירד אמונם של האנשים
הנלחמים גם בהצעות של הניצבים, שלכאורה מילה של כבוד יש בפיהם.
הזר החל בדיבורו:  " שמי אנטוגנו ונשלחתי ע"י הנציב החדש שמינה
קיסר רומי לחבל ארץ זה. אקרוס שמו, והוא שוחר שלום, מעוניין
הוא לפתור את סכסוך הדמים ע"י דיבור והבנה ובכך להחזיר את
השלום והשלוה לארץ זו". הזר הביט סביב; מבטם של הנוכחים נשאר
ספקני, ועל פניו של הזקן הופיע מבע של לגלוג: "כן בוודאי שתבוא
השלוה על חבל ארץ זו. לאחר שנניח את נשקינו, יערוף הנציב את
ראשינו מהגדול ועד הקטון, ולאחר מכן מי יהין להעז פניו מול
שלטון רומי". הזר הביט בעינו של אלעזר: "לנציב אין רצון
במלחמה, אין גם רצון לכפות את דתו עליכם. מבחינתו אין מניעה
לקיים את מצות דתכם בכל עת ובכל מקום שתחפצו, כל עוד הדבר אינו
מגיע לאוזניו של הקיסר במלכות רומי". אחר הוסיף "האין ארץ זו
ספוגה מספיק בדם הלוחמים של שני המחנות? הלו הכאב פוגע
במשפחותינו כמו שהוא פוגע במשפחותיכם. אנא ממך בוא בוא אל משכן
הנציב ונפתור את המלחמה בנינו בדרכי שלום ובכך נביא רגיעה שלוה
לשוכני הארץ". שקט השתרר בחדר רק קול נשימות הנוכחים נשמע:
"הגד לאדוניך שאשקול הצעתו והיה אם אקבל דבריו ולו אקבלם, אבוא
בים החמישי בשבוע זה למבצרו אשר בעכו", אמר  מנהיגם של לוחמי
המרד היהודי בשלטון רומא הזר "ועתה הוציאוהו מן המחנה!" הזר
עזב מלווה בשומרים, ופיסת בד מכסה את עינו.

ובחדר פנה הזקן על אלעזר: "אני מפציר בך שלא ללכת. יודע אתה
כמוני מה רבה נבזותם של הרומאים. מסוגלים הם לתקוע סכין בגבו
של אויבם בעת תנומתו. אנא ממך אל תלך". אלעזר הפנה מבטו לעבר
הזקן:  "מכבד אני את דבריך אך אני חש ששליח זה דובר אמת הוא
ולו למען הסיכוי שיבוא מנוח למחנינו מוכרך אני ללכת".  
הזקן נענע בראשו מבלי משים ומעינו ניבט הצער .



קרני שמש הבליחו מבעד העננים ויצרו בים מעין אגם של כסף זוהר;
על החוף צעדו כשישה סוסים אבירים;
רעמותיהם מתנופפות ברוח הקלה הבאה מן הים. אלעזר בא.
לאחר התייעצויות ממושכות על מהות ההזמנה, החליט אלעזר לצאת.
הנהגתו נפרדה ממנו בברכת שלום והוא ראה על עינם את הכמיהה
שאולי הפעם יבוא השקט.
הוא ראה את פניו החרושות קמטים של בן דודו האוהב: איש צעיר שלא
מלאו לו שלושים שעינו העצבות כל כך היו מביטות בילדיו בני
השמונה, זהובי השיער, ששיחקו בחרבות העץ שלהם. כשענו, הביטו בו
כמו אמרו בלי מילים: "אל תיתן להם להילחם" ורק עיניו של הזקן
לאחר מאמצי שכנוע שלא ילך רק עיניו הביטו בו במבט של עצב. רק
עצב עמוק היה בהם.


אבל עכשיו הוא כאן בשליחות: "קדימה נזדרז" קרא לעבר מלויו והוא
דהר קלות לצדם. הרוח מן הים בידרה את שערותיהם. הם היו שישה
מטובי לוחמיו ושימשו לו כבני לוי'ה. בדרך למבצרו של הניצב הם
דהרו על רצועת חוף המצטיירת כפרסה גדולה. משני צידיה מעין הרים
החודרים אל תוככי הים, ובקצה אחד מהם ניצבו שני מגדלים, נידמו
בעינו כאצבעות המזדקרות אל עבר השמיים.


שמי האופק נראו  למלוא רוחב העין; מחזה מרהיב של שילוב צבעים
סגנוני ופשוט המרחיב את הלב ומשקיט את הדאגות. על רצועות החוף
כמה קלימוטרים לפניהם, נגלה לעינם חומות אבן אדירות נישאות
ברמה אל מול גלי הים המתנפצים. "אנו מתקרבים אל המבצר. זכרו אל
לכם לשלוף את חרבותיכם ללא הוראה מפרושת ממני". אלעזר הכיר את
מזגם הסוער של לוחמיו, שהשתלהב למראה דגל האימפרי'ה הרומית
המתנופף אל מול השמש השוקעת. המבצר הי'ה מבנה מרשים בעל ארבעה
צריחים וחומות הגנה, שיכלו לשמש גם כאמות קשתים מעולה. ככול
שהתקרבו לעברו, נגלו עוד מפרטיו; שער עץ גבוה מקומר בחלקו
העליון, מבנה מרכזי בתוך החומות שיכול היה לשמש כמבצר נוסף
במקרה שיחדרו אויבים את חמותו החיצוניים.

והחיילים, חיילי משמר רומיים בעלי גלימה אדומה ושריון מוכסף
ועליו מתנוסס סמל אימפריית רומי. אלעזר הביט בדאגת מה בחייליו
שהבחינו בחיילים ומבלי משים חשקו שינהם והידקו אגרופם, המחזיק
ברסן סוסם.  הוא ידע; הרבה מאמץ נידרש מהם לא לשלוף חרובתיהם
ולהסתער גם ללא סיכוי על חיילי הכיבוש השנואים. הדהירה המשיכה
ועד מהרה הגיעו למרגלות שער העץ המוגבה.  חייל רומי בעל מבנה
גוף מוצק ניצב בעמדה מעל השער. על גבו עטה את הגלימה סגורה.
הוא הביט בהם בהגיעם, ומבטו מרוכז. הוא הביט בהם וחיוך של טוב
עלה על שפתיו: "ברוכים הבאים בצל קרותו של קרוס ", הכריז. אחר
הוסיף בקול שקט: "אנו שמחים מאוד שבאתם. מי ייתן וזה יוביל
לשקט באזור מוכה קרבות זה". בתרועות חצוצרות ניפחתו השערים
בידי לבושי מדים מלכותיים ללא שריון וללא נשק. על רקע שמי ערב
כחולים ניצבו להם חייל המצודה ללא נישקם אל חומת המצודה. ידיהם
על מצחם כאות הצדעה. החצר שנגלתה לעיני אלעזר ומלויו הייתה
מרוצפת ברצפות אבן. על החומת היו מעין עציצים שגלשו עד לרצפות
האבן, ומבנה האבן המרכזי הי'ה עשוי על קשתות קמורות וביניהם
גרם מדרגות רחב שהוביל למקומה השני'ה בה שכן משכנו של אקרוס.
"המתינו נא מעט", קרא מפקד המשמר שניצב ממעל הדלת, "אקרוס יבוא
מיד לקבל את פניכם ". מחשבה לא ברורה עברה בראשו של אלעזר.
מחשבה שהוא לא הצליח לתהות על קנקנה, אך הטרידה את מנוחתו.

במרחק עשרות קלימוטרים משם זקף הזקן את ראשו בבהלה מעיניו
שנפערו פתאום, נשקף מבט עז של בהלה: "זה מתחיל,"  פלט לעבר
שוכני המערה, "זה מתחיל". מילים אלו היו היחידות שהצליח לבטא
לפני שהזדקף ורץ אל מחוץ למערה. במבצר נסגרו דלתות הענק מעדנות
אל ידי שומרי השער ומנעולם נינעל. שום תנועה מיוחדת לא ניכרה
בחיילי המשמר. הם נשארו בהצדעתם האבירית. עיניו של אלעזר
הצטמצמו,  המחשבה כמעט והתבהרה במוחו: "חשוב מהר חשוב מהר"
מלמל לעצמו מבלי משים, כשהתבונן שוב בחיילי המשמר. המבצר ניבנה
בזמן הרומאים ושימש להגנה בפני הספינות מצד הים,
אך מתכנניו חשבו גם על מקרה של התקפה מצד המדבר, תקיפה קרקעית,
על כן כשבנו את חמותיו, יצרו בחומה מעין תעלה מעמדה לעמדה
וכירחי ירי שנועדו להצבת קשתים לאורך החומה, ומתוך כך להגברת
כוח האש במקרה של תקיפת קרקעית התעלה עומקה כעשרים שלושי
סנטימטרים, כך שהקשתים יכלו לנוע בבטחה מחריך לחריך במקרה
הצורך. עיניו של אלעזר טיפסו לעבר החיילים. הוא יכול היה לראות
את מגני ברכיהם, אך לא למטה מכך. הוא סובב את מבטו באיטיות
לעבר מפקד המשמר שניצב במקמו, עטוף בגלימתו, כשנפגשו מבטיהם .


מבט עיניו של הזקן עם נכדו עולל רך לימים כבן שמונה, זהוב
שיער, עיניו כצבע הים בשעות שלאחר שקיעה או טרום זריחה. הזקן
הרים את העולל באחת את העולל נכדו, תפסו בגפו ונחפז לעבר קצה
ההר.
במבצר שמט מפקד המשמר את גלימתו על כתפו, חרבו ניצבה אנכית
לרגלו מוחזקת בידו העטוי'ה  כפפת כסופה. קרניים אדומות של
שקיעה השתקפו ממנה, עזות כדם. לרגע אחד מלא הוד העלום עצר.
עינו של ילד מבוהל התחלפו בעיניים נלעגות של מפקד משמר ומבטו
העז של אביו האוחז בבן אחויו, נכדו, נראה לעיני אלעזר עינו
בבירור    
והוא ראה שם.
הוא ראה שם כבוד
מין גאוה על בנו שמסר את חייו גם על הסיכוי הקטן ביותר להביא
שלום ללוחמיו, שלום וחירות, לקיים את דתם והי'ה מוכן מתוך כך
לסכן את חייו למען הסיכוי שילד זה  יצטרך לאחוז בחרב המלחמה .
החרב עלתה באחת. עשרות חיילי המשמר אחזו בקשוטיתהם אשר נחבאו
למרגלות התעלה, מתחו את מיתרם ומיקדו אותה ע"י משיכת המיתר
לאחור והחזקתו קרוב לעינם. רבים מהם כיוונו לליבו של אלעזר.
מהומה בחצר. הסוסים הרגישו בעצבנות רוכביהם, ועת צהלו בקול או
הזדקפו על רגליהם האחריות,
צעקה פראית באה בו זמנית מפיותיהם של הזקן אביו ושל משלחתו
"אנחנו עוד נמשיך".
אביו הזקן הניף את נכדו בעודו ממשיך לצעוק "נמשיך בשבילך לזכרך
לא נשכח"
החרב ירדה באחת
הזקן חיבק את נכדו, ניצב על הצוק מול הרוח, מעינו זלגה דמעה.