[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רו סול
/
וקראנו לזה אהבה...

הייתי גרה איתו בדירת 5 חדרים יפה ומפוארת.
היינו שנינו עסוקים בעבודה וחברים.
אהבה קראנו לזה...

ואני יכולה להישבע שאם הוא היה נופל ושובר את הראש הייתי באה
ברכות ושואלת: "מותק, הכל בסדר אני יכולה לחזור למחשב?"

הייתה לנו מכונית. והיא נסעה.
והיא הבריקה בניצוץ שמיימי.
כל יום ויקטור המנקה שלנו היה מצחצח אותה.
ומשקיע את כל רוחו ונשמתו בחתיכת מתכת היקרה הזאת.

וגם טלוויזיה בלווין. ומחשב עם אינטרנט מהיר.
כמעט הכל היה לנו.
כמעט הכל.

רק אותו לא היה לי.
רק אותי לא היה לו.

וקראנו לזה אהבה.

כל בוקר קמתי מן המיטה הנפרדת שלי ממנו.
בחדר הנפרד שלי ממנו.
הייתי יוצאת מחדרי לא טורחת להעיף מבט ולבדוק אם התעורר
לעבודה.
הייתי נכנסת למטבח ומכינה כוס קפה אחת.
אחת בלבד.
מתעלמת לגמרי באנוכיות מוחלטת מן השאלה של "אולי גם הוא ירצה
אחת כשיקום?".
מתענגת לי על הכוס קפה שלי שמדיפה ניחוח שכזה כמו הפולים עצמם
שכאילו לקחת ושיפשפת בין ידיך עד גריסה.
הערכתי אותה יותר ממנו.

וקראנו לזה אהבה.

ואז הוא היה קם.
יוצא מחדרו העמום בשפשוף עיניים של בוקר.
מעיף מבט לכיוון המטבח...
מתקרב אט אט...

ומרים את העיתון מן השיש הקר.
עיניו צמודות לכל מילה.
מבטו נע אך ורק בין המילים.

השיש שלנו -
הוא היה מורכב משני סוגים שונים של אבן.
אחת אפורה ואחת שחורה.
צבעים סולידיים ומחושבים.
שתיהן ביחד יצרו שיש,
אך כל אחת עמדה בפני עצמה... לבדה.
הן חייכו אלי פעמים רבות בחיוך של שלמות.
ואני חייכתי חזרה.
ואז היו מסתכלות עלי בעצבות.
ואני הייתי מסתכלת בחזרה.

על הדלת היו לנו שני שלטים:

כאן גרה "היא".

כאן גר "הוא".

ללא ויכוח פשוט שמנו אותם אחד לצד השני.
בלי פשרות בלי ויכוחים.
פשוט שניהם ביחד.
וכל אחד לחוד.

וקראנו לזה אהבה.





יום אחד,
כשעשיתי את מסלול הבוקר החוזר שלי מן החדר למטבח.
לכוס הקפה שלי.
ראיתי מכתב.
על השולחן.

"מפאת קיצוצים בכוח אדם אנו מודיעים בצער שהחל מתאריך -זה וזה-
קביעות עבודתך בחברתנו תגיע לקיצה..."

אני מפוטרת?

לפני שהספקתי אפילו לקבל בדעתי הגיון פשוט ומחשבה צלולה לגבי
העניין שמעתי טריקת דלת.
"הוא" נכנס בכעס.
עבר על פני בקור מוחלט והניח בדרכו לחדרו מכתב על השולחן.
אני קוראת את המכתב.
פשיטת רגל?

איך?

שבוע עבר.

"בוקר טוב לך, גבירתי."

"ויקטור מה אתה עושה כאן? למה אתה מעיר אותי?"

"אני מודיע לך על התפטרותי, הצ'קים שלך חוזרים.
איני יכול להרשות לעצמי לעבוד כשמשכורתי בספק."

נשארתי שם. במיטה.
עוד כמה דקות אחרי שהוא הלך.
הירהרתי.

קמתי לכוס הקפה שלי.

אני רואה אנשים מרוקנים את הדירה.

"היי! מה אתם חושבים שאתם עושים?"

"יש לנו צו עיקול, גבירתי. יש לך עד אחר הצהריים
לפנות את הדירה."

הטלוויזיה בלווין.
המחשב עם האניטרנט המהיר.
שולחן האוכל המסוגנן.
הספות העשויות עור.
.....

חולפים מול עיני.
ואני עומדת לרגע. מהרהרת.
מדליקה את הקומקום.

"אני אצטרך לקחת גם אותו ,גבירתי, אני מצטער."

הקפה שלי.



אנחנו.
זאת הפעם הראשונה נראה לי שאני אומרת אנחנו כמובן- הוא...
ואני...

אנחנו עומדים שנינו.
עומדים עם מזוודה בכל יד.
זה כל מה שנשאר.
אחד עם השניה וארבע מזוודות.
והוא מחבק אותי.
פתאום הוא פשוט מניח את המזוודות ומחבק חזק.
ואני מזילה דמעה.
ומחבקת בחזרה.

אנחנו יושבים בסמטה.
כפופים ושפופים. זה לצד זו.
מכסים עצמנו מתחת לשמיכה אחת.
מחובקים שם מתחת לשמיכה.
כבר בגלל הקור.
בגלל הכאב.

אני מסתכלת עליו בפעם הראשונה כבר המון זמן.
אני מסתכלת בעיניים שלו.
בוחנת את עצמות פניו.
ממששת את אפו ולחייו.
שכחתי כמה שפעם אהבתי את אלה.
פתאום אני מגלה יופי חדש. שלמות חדשה תחת עיני.

הוא מרגיש אותי.
שם את ידו על חזי להרגיש את ליבי פועם.
מלטף ומרגיע.
ואז גם מנשק ברוך על המצח.
ועכשיו גם על האף.
על השפתיים.

אני נהנית מזה.
מנשקת באגרסיביות שלא ידעתי שקיימת בי.
בתשוקה כה עזה ששמורה שם כבר יותר מדי זמן.
ובעוצמה של געגועים.

אנחנו שוכבים שם.
אחד בתוך השניה.
באחורה של איזה בניין.
ואני מרגישה אותו בתוכי כמו שכבר יותר מדי זמן לא הרגשתי.
והוא מחלחל עמוק בין עצמותי לתוך נשמתי.
ואנחנו ביחד שם.
והידיים שלו בשערי.
והידיים שלי בשערו.
משחקים אחד לשני בשיער. בשובבות. ביופי נעורים.
והוא עוצר פתאום באמצע.
מפסיק.
"מה קרה? עשיתי משהו?" - אני חושבת. לא מוציאה הגה.

"אני אוהב אותך" הוא לוחש עמוק לתוך תוכי הישות הקטנה שמתחתיו
- אני.
"אני אוהבת אותך" אני לוחשת לגוף החזק אך שברירי
שרוכן מעלי ומנשק את צווארי - אותך!

ולזה אנחנו קוראים אהבה.




:)


E
Christian







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסרטים יש הכל
כושים רעים
אינדיאנים רעים
מחבלים מסוכנים
אמריקאנים חולי
מין או אנגלים
רוצחים
סידרתיים,
צרפתים מושחתים,
רוסיים
שמאיימים להשמיד
את העולם בנשק
אטומי ואיטלקים
מאפיונרים, רק
יהודים אין
שם!!! ואני שואל
קיבינימט מה עוד
אנחנו צרכים
לעשות בכדאי
שישנאו אותנו
בעולם ?!

גולנצ'יק מגלה
עולם


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/9/04 17:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רו סול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה