- "הגפרור הזה הולך להדליק את הסיגריה - אני בטוח בכך!" אף פעם
עדיין לא אמרתי את המילים: "אני בטוח" בכזה אי בטחון.
- "מה אנחנו עושים פה?"
- "מה שלום נורה? ראיתי אותה אתמול ברחוב - הבטן שלה גדלה קצת,
היא בהריון?"
- "אתה הבאת אותי עד לפה כדי לשאול מה שלום נורה? כן, היא
בהריון - בחודש החמישי. מה אנחנו עושים פה? איפה אנחנו?"
- "אני שמח בשבילכם, למה לא אמרת לי מקודם?" שאלתי, בעוד אני
כבר מתחיל למלמל את התשובה שהוא הולך לענות.
- "היא רצתה להשאיר את זה בסוד כמה זמן, לחכות לרגע בו כבר
אי-אפשר יהיה להסתיר. התכוונו לספר לך - באמת! פשוט קשה לתפוס
אותך בזמן האחרון. אתה מוכן להגיד לי מה אנחנו עושים פה?!"
חוץ מה-"קשה למצוא אותך בזמן האחרון" ניחשתי את הכל בדיוק
מפתיע.
אחרי כמה ניסיונות זרקתי גם את הגפרור הזה לפינת החדר.
- "אני פשוט שונא גפרורים שלא נדלקים בדיוק כשאתה הכי צריך
אותם."
- "איך הגעתי לפה בכלל?" - "אתה זוכר את המקום הזה?" - ידעתי
שלא, אך שאלתי כדי לענות בעצמי. - "אנחנו היינו מגיעים לבקתה
הזאת כל יום אחרי הלימודים עוד כשהיינו ממש קטנים. פעם אחת
כשהיינו בני 13, בכתה ו' נדמה לי, אתה הוצאת מהילקוט חוברת
פורנו שמצאת לא רחוק מכאן, פתחת אותה בעמוד האמצע, העמוד שבו
יש את התמונה הכי גדולה, הכנסת את היד למכנסיים והתחלת לשפשף.
שאלתי אותך מה אתה עושה ואתה לימדת אותי לאונן. מאז היינו
עושים את זה הרבה ביחד, רק שאני איכשהוא נמנעתי מלהסתכל
בחוברת."
- "מה קורה לך? מה אתה רוצה ממני? למה אתה מספר לי את זה?"
נראה כי הוא עדיין לא הבין כלום.
- "אתה זוכר איך ניסינו לשרוף את הבקתה הזאת פעם? חודשיים לא
קנינו שום דבר בדמי כיס כדי לקנות הרבה דלק, ואז כשכבר קנינו
אותו הבנו שאם נשרוף את הבקתה, נשרוף גם את כל היער - אז שמתי
את הדלק במחסן של אבי ולגמרי שכחנו מהרעיון." הגיע רגע של דממה
קלה שנקטע על ידי עוד ניסיון שלי להדליק את הגפרור - הגפרור
הזה הולך להידלק - בטוח!
עוד גפרור נזרק לפינת החדר ואני לא יודע אם אני שמח על כך או
שאני באמת רוצה זאת.
- "למה חשוך פה כל-כך? אני לא רואה כלום! זה מתחיל להפחיד
אותי!" מעניין שמה שהפחיד אותו הוא החושך ולא העובדה שהוא קשור
לכסא ולא יכול לזוז.
- "אתה יודע שהיית החבר הכי טוב שלי? היינו מבלים שעות כל יום
ולי אף פעם לא הספיק. יכולתי להיות איתך מהזריחה עד השקיעה
ותמיד רציתי עוד. ואז הגיע התיכון. בתיכון הכל כבר היה אחרת
-אתה התחלת להיפגש עם נורה, ובין הלימודים, הפגישות עם נורה
והעבודה במסעדה - אנחנו כמעט לא נפגשנו. אני לא אשקר לך -
שנאתי אותה! לא יכולתי להישאר לבד עם כל המחשבות האלה, לא
יכולתי! זה פשוט לא צודק לעשות לי את זה! שנאתי אותה!"
לא שמתי לב איך פתאום, מקרירות יחסית ומלא בטחון עצמי, הגעתי
לאקסטזה של צעקות. החלטתי להירגע. עוד רגע של דממה התיישב
עלינו - הפעם ארוך יותר.
- "הזמן היחיד בו יכולנו להיפגש היה באימוני הכדורסל - וגם שם
לא כל כך דיברנו. רק אחרי האימון, במלתחות, הייתי שואל אותך מה
שלומך והאם הכל בסדר עם נורה. רק במלתחות היינו מדברים. ואז
היית בורח לעבודה ועוד פעם הייתי נשאר לבד, מתקלח וחושב על 5
דקות לפני.
"לפעמים אני הייתי לוקח איתי איזה בחורה - סתם מישהי, לא חשוב
מי - ונכנס למסעדה שבה עבדת רק כדי לראות אותך. גיליתי מהם
השולחנות בהם אתה ממלצר והייתי יושב רק בהם."
- "למה שלא תשחרר אותי? נלך, נשתה קפה ונדבר על זה. אני לא
אדבר על מה שקרה עם נורה, אני מבטיח - רק תשחרר אותי, יש פה
ריח מוזר ומגעיל ואני עומד להקיא."
- "ואז הצבא. הצבא באמת הפריד בינינו - הרי היית החבר הכי טוב
שלי!"
- "תשחרר אותי, חתיכת בן-זונה! תשחרר אותי!"
- "אני הלכתי לגולני, אתה הלכת לנח"ל."
- "תפסיק עם זה כבר! תפסיק! שחרר אותי עכשיו!"
- "ואז בימי שישי-שבת היית כל הזמן עם נורה, כל הזמן איתה."
- "מה אתה רוצה ממני? מה? אתה כועס עלי בגלל שאני לא הקדשתי לך
מספיק זמן? זה מה שזה? תגיד לי! תגיד לי כבר!"
אף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה. אפילו בחושך יכלתי להרגיש
שורידי הצוואר שלו התנפחו ושהוא משתגע. הוצאתי עוד גפרור
מהקופסה והפעם באמת ידעתי שהוא יידלק, וכך גם קרה.
לעינינו התגלה חדר העץ שבו בילינו רוב ילדותנו. הריח המוזר היה
מהדלק אשר שפכתי על הרצפה סביבנו ומהמיכלים הפתוחים שעמדו ליד
הקירות. שמתי את הסיגריה בפה, קירבתי את הגפרור, לקחתי שאיפה
אחת וזרקתי אותה על הריצפה.
- "למה אתה עושה לי את זה?"
- "כי אהבתי אותך כל חיי. והזמן האמיתי שבו רציתי להיות איתך
לא היה מהזריחה עד השקיעה אלא מהשקיעה עד הזריחה."
קירבתי את שפתיי אל שפתיו ונישקתי אותו. ככל שהלהבות המקיפות
אותנו התקרבו אלינו יותר ויותר, ההתנגדות שלו התחילה להיחלש
והוא נתן ללהבות לשלוט בשפתיו.