"זה נגמר". הפעם העיניים שלך אמרו לי, והשפתיים רק חיזקו את
הקשרים בין נימי הדם שלי, שעמדו להתפוצץ. הלב שלי תופף בקצב
מסחרר. ניסיתי לשמור על הבעת פנים נייטרלית, לא מובכת, לא
עצובה - קפואה פוקר פייס, אתה לימדת אותי וכרגיל אני מצטיינת.

בן זונה אחד, חושב שהכל מותר לך. "אני לא מרגיש אלייך כלום",
ספק שכנוע עצמי ספק שכנוע.
ככה מתערטל בנוחות עם הכרית שלך, מרגיש מלך העולם, מרים את היד
והשפחה נופלת לרגלייך, שיכור מכוח, שיכור מתחושת הנצחון העצמי
שלך עליי.

לא האמנת שתחזיק מעמד, לא האמנת שתיתן לדחף לנצח, וכרגיל
המציאות חזקה יותר ממך. מיליון סיבות אתה ממציא לי ברגעי כנות
מזויפים, הכל אצלך מזויף. אפילו העיניים שלך הן ראי לנשמה
המזויפת שלך.

האמת עוברת על ידך ואתה פגיע מדי כדי לחשוף אותה. כמובן שלחשוף
את עצמך זה קל, פיסית הכל קל, זה עניין של אימון. נפשית אתה
פחדן, עומד מול נוצה ומפחד להרים אותה ולמצוא מה יש מתחת. תמיד
היית פחדן בעור של זאב, שותק ומפחד להגיד, נותן לכולם רשות
דיבור, נדיב עם לבבות של אחרים, אף פעם לא מסכן את שלך, עסקים
זה עסקים ורגש הוא עסקה מצוינת- תמיד בעלייה.

מיליון סיבות אתה ממציא לי, הכל מכל טוב, כי כזה אתה. אם כבר
לשקר, אז עד הסוף, בלי בעיות מיוחדות. משקר לי, משקר לה, משקר
לעצמך, לכולנו. איך שהוא הפכתי להיות צלע במשולש הזה של היחסים
שלך עם העולם. אוהב אותה, רוצה אותה, נמשך אליי, לא מרגיש
כלפיי כלום.

הכל היה שקר, משקר ומלטף- כבר אמרו את זה לפני וטוב שכך, ככה
אני מרגישה יותר נוח להשתמש בזה. תלטף ותשקר. אבל תשקר, בלי
כנות מזויפת, בלי אמירות הרות גורל, בלי היסוסים. פשוט תשקר!
כמה קשה זה כבר לעוות לי את האמת בפנים, זה המשחק שלך, המגרש
הביתי, פה אתה מלך הסלים ואני מלכת הפתיות.

בדיוק בשניה שהרגשתי טוב עם עצמי, הכל מתנפץ- כרגיל. זה
סינדרום קבוע, אני לא אהיה זו שאחרוג מרפרטואר כזה, בכל זאת יש
לי כבוד לטקסיות ולקודים חברתיים. יותר נכון, היה לי כבוד, עד
שפגשתי אותך ואתה החלטת שכל העולם טועה ורק אתה צודק, אופייני
לרודן איטלקי של שנות השלושים. הוא סיים את הקריירה שלו במהפכה
הסוציאליסטית, כי בסוף העם קובע.

אתה יודע את זה טוב, בעיקר מספרים של שקל תשעים שמנסים לפתוח
בפניך עולם. העם תמיד מנצח, הכח מפסיד והאמת היא בעלת עירום
אומנותי סוריאליסטי אופייני לשנות הארבעים. יודע ושותק. התנוחה
האהובה עלייך היא לשתוק, לתת לאחר לדבר, לשבת מהצד, להקשיב,
לנתח, להרגיש כל יודע, להרגיש כל יכול, אגו, אהבה עצמית, הכל
רלוונטי, הכל לא רלוונטי, הכל אתה.

אתה בורח עכשיו, כבר לא ממש ברור לי ממה, ממערכת היחסים שלך
איתה, מהפחד שלך, ממני, אולי יותר מהכל מהרגשות שלך. קשה לך,
מסכן שלי, שלה.
קשה לך להיות כבול בחבלים דמיוניים למונח מערבי מקובל, קשה
עלייך המונוגמיה, כללי המשחק והקודים החברתיים עושים לך צרבת,
שורפים לך בעיניים, מכתיבים לך את הקצב לפיו תנגן את מוצרט על
חליל הצד שלך וכולנו נרקוד.

תפסיק כבר. כל מה שאתה יודע לעשות זה לריב עם עצמך ריבים
מטופשים הכל בשם הפילוסופיה, המדע והפסיכולוגיה.

לא צריך אף אחד, גיבור גדול, ילד קטן שמשחק ברובטריקים שמגנים
על היקום. אתה הכל בשביל עצמך. אף אחד לא תורם לך משהו, רק אתה
תורם לכולם. יושב בבית ומנהל שיחה אינטליגנטית עם הקירות, מגיע
להחלטות, משנה את גורל העולם ומסובב את השמש על האצבע הקטנה
ברגל. באמת מזל שלנו להיות בקרבתך, מזל שלי להידחות על ידך,
מזל של שנינו.

אתה כזה אידיוט. אני יודעת שאין לי שום זכות לבוא בטענות, חבל
שאני באה. אני תמיד באה שהכי לא צריך והולכת בשניה שזה נהיה
יותר מדי בשבילי. כמובן שאף פעם לא תיתן לי את ההזדמנות להרגיש
שזה יותר מדי בשבילי. אתה השולט, הדומיננטי.

אתה כל כך אוהב ששולטים בך, לא מקבל מספיק ריגוש מלתת הוראות,
רוצה את זה בסאדו, בכאב, ברעש! שקטה מדי בשבילך. לא מספיק
עצובה, לא נותנת לסכין שלך לפצוע אותי ובטח שלא מדממת לפניך.
הכל יותר מדי רגוע, יותר מדי תלותי, פחות מדי ניתן לניעור.

אתה אוהב לנער. מנער הכל, את העבר, את החברים, את עצמך בעיקר.
מלך הניעורים. אם ניעורים היו כסף, היית היום איש מאוד עשיר
כמו שאתה תמיד חולם ואף פעם לא תצליח להיות. במיוחד בלי עזרה
של אף אחד.

אתה לא מבין שהעולם לא אוהב לשמוע סולו של כינור אחד. אתה עם
תזמורת לא מסתדר, גם אם אתה הכנר, החצוצרן והמנצח. אתה חייב
להיות הכל בשביל כולם, מנסה ולא מצליח.

תתפלא, אני מכירה אנשים שיותר טובים ממך כמעט בהכל עם יותר
מקמצוץ ענווה והרבה יותר רגש. יותר כואב להם, פחות עוברים
דברים בקלות. יותר יפים בעיני במיוחד, כי העיניים שלהם מובילות
אותי לתוך הנשמה האמיתית שלהם- בלי זיופי דרכונים, בלי אמיתות
משופצות בפל-קל, שיישמט לי מתחת לרגליים, בלי צבעים יפים
שדוהים בשמש. סתם ככה, אמת פשוטה עירומה, עירום אומנותי של
צרפת של שנות הארבעים.

זהו, נגמר.