"את נסיכה, את צריכה נסיך", הוא אמר לי. ואני באמת הרגשתי קצת
כמו נסיכה והצטערתי מאוד, שהוא לא יכול להיות הנסיך שלי. כבר 3
שנים אנחנו ביחד. מדברים שעות, הולכים לסרטים, מכינים ארוחות
שחיתות, אבל בזה זה נגמר. הקטע המיני בינינו מסתיים בנשיקה ותו
לא. כבר 3 שנים שאני מנסה לעשות הכל כדי להפוך אותו לנסיך.
נישקתי אותו, חיבקתי אותו, ליקקתי אותו- וכלום. היינו אצל טובי
הרופאים במדינה. תגובות הרופאים נחלקו ל-2: אלה שהתעצבנו וצעקו
שאני מבזבזת את זמנם, ואלה שפשוט צחקו עליי.

שי נורא נעלב מכל התגובות. "את מבזבזת את הזמן שלך איתי. כולם
אומרים לך לוותר, אז תוותרי". הוא הסתובב וקפץ לאקוואריום
לשחות קצת. החברים שלי חשבו בהתחלה שהשתגעתי. כשהכרתי להם את
שי, הם הסתכלו עליו במבט מוזר. "זה צפרדע", הם אמרו לי, "צפרדע
ירוקה". אבל עם הזמן הם למדו להכיר אותו ולאהוב אותו, כולם חוץ
מיואב, שידעתי שמאוהב בי, אבל מסרב להודות בכך.
יואב היה תמיד זורק הערות לא לעניין, ומספר בהנאה על מרק רגלי
הצפרדע, שאכל בצרפת.

באחד הימים, כשהכנתי קפה במטבח, יואב ושי נקלעו למריבה. שמעתי
בחצי אוזן את יואב שואל: "מה אתה יכול לעשות בשבילה? אתה רק
צפרדע. צפרדע ירוקה ומגעילה!"
שי ענה לו: "אני מוכן למות בשבילה, וזה הרבה מעבר למה שאתה
תהיה מוכן לעשות אי-פעם".
יואב צעק: "אז תמות כבר, תמות, יא חתיכת צפרדע מכוערת. תראה
איך היא חיה! זה נראה לך הגיוני שבחורה מדהימה כמוה תגור עם
צפרדע? אתה הורס לה את החיים!"
שי רצה לענות לו, אבל הדמעות חנקו את גרונו. הוא הרגיש שיואב
צודק.
באותו רגע יצאתי מהמטבח עם ספלי הקפה. ראיתי איך שי תופס מזלג
ודוקר את עצמו למוות. צרחתי. הספלים התנפצו על הרצפה. רצתי
לכיוונו של שי, ופתאום הוא הפך לגבר.

תמונה סוריאליסטית מזו לא נראתה בבית שלי. אני עומדת בפה פעור,
הבגדים שלי ספוגים בקפה ומסביבי ספלים מנופצים. יואב יושב על
הספה וממלמל לעצמו. שי, ערום כביום היוולדו, שוכב על הרצפה, עם
מזלג תקוע בפופיק. הוא היה הראשון, שהפר את הדממה בצעקות כאב.
התעשתתי ושלפתי ממנו את המזלג. יואב, חובש במקצועו, יצא מההלם
ברגע שראה את הדם. הוא טיפל בשי וחבש אותו בלי לפצות פה. זרקתי
על שי מכנסיים וחולצה, שהיו של האקס שלי.
"את רוצה שאני אשאר פה?" יואב שאל, ואני נדתי בראשי לשלילה.

נשארנו בסלון, אני ושי, הצפרדע שלי לשעבר.
"מה עכשיו?" הוא שאל.
הסתכלתי עליו. נראה די בסדר. לא חתיך מי יודע מה, אבל סביר.
התקרבתי והתיישבתי לידו.
"עכשיו נתנשק כמו שבני אדם מתנשקים". התנשקנו במשך כחצי דקה.
"תראה, שי, לא נעים לי להגיד, אבל זה לא זה".
"כן... אל תרגישי לא נעים, גם אני מרגיש ככה."
שי גר אצלי במשך שבועיים, עד שהסתדר על עבודה ודירה.
ביום שעזב, קניתי לי איגואנה.
הצפרדעים האלה מאכזבות אותי כל פעם מחדש.